חלק א
שדמות דבורה, מושב לרגלי הר תבור, ששימש לסירוגין אכסניית עוזבי קיבוץ מפלסים שבנגב. כך הגיע חבר חדש: אנטוליו אולמנסקי, שגם הוא עזב את הקיבוץ.
הוא לא חיפש עבודה, פשוט לא היה לו לאן ללכת. כל רכושו היה מלבושו. יום אחד הציעו לי לצאת למרעה עם הפרות שבמושב כי הרועה לפתע חלה. למרות שהייתי על תקן טרקטוריסט ולא היה לי מושג במרעה הסכמתי.
היו ימים של הפסקת עבודות הפלחה והטרקטורים היו בטיפול. פניתי לאנוטליו "שהתבטלן" בטן-גב על מיטת מזרון ברצפת הצריף ואמרתי לו: בו תעזור לי ונתחלק בשכר.
היות הוא היה יותר תפרן ממני, הסכים מיד. יצאנו בשעה תשע בבוקר לגבעות שממול למושב בראש עדר של כ- 60 פרות של כ- 25 חברי מושב. זאת אומרת, היו לנו לפתע, 25 בוסים!
מזכיר המשק ביקש להיות בחזרה בשעה שלוש אחרי הצהריים כי חייבים לחלוב אותן (אז החליבה הייתה רק ידנית).
יצאנו מלאי שמחת חיים וחדורי רוח תנ"כית, כן, הבחור ההוא, הג'ינג'י, מה שמו…אה, דוד בן ישי! רק שבמקום כבשים היו פרות ובמקום אריה, אפילו לא כלב!
הגענו לשטח המרעה והחלטנו לחנך את הפרות לחיים חופשיים ואחריות עצמית, כפי שחינכו אותנו בתנועת הנוער. שחררנו אותן…
התיישבנו ליד אחד העצים הבודדים שהיו בשטח, פתחנו את תרמיל הרועים והתכבדנו בכריכים ומים מהמימייה. הסתכלנו מדי פעם אל כיוון הפרות. הן דווקא היו בסדר, כולן סעדו את ליבן וכלל לא רבו ביניהן. הכל היה כה פסטורלי שממש הזמין אותנו לסיאסטה קלה בצל העץ. מה יש? לא מגיע קצת הפסקה לעובד באמצע העבודה? איפה התנאים הסוציאליים? הרי באנו למדינה סוציאליסטית, נכון? אפוה בורוכוב, כצנלסון, אהרון, דוד גורדון?
כשפקחנו עיננו השעה הייתה כבר שלוש ואנחנו עוד בשדה!
חיש מהר רצנו אל הפרות. השתדלנו לרכז אותן כעדר ממושמע, מחונך ומאולף. איפה הדידקטיקה? איפה הפדגוגיה?!
כנראה שלפרות לא היה מושג בקולקטיביות רעיונית (בין חברי המושב היו כמה מיוצאי "השומר הצעיר") ובמשמעת חברתית. כל אחת פנתה לכיוון אחר. פזורות על שטח של כ- 10 דונמים!
ריכזנו עשר, עשרים, שלושים ומיד התפזרו לכל עבר!
השובבות תפסו שאפשר "לעבוד" עלינו ונראה שלמדו מהר מאוד את שיעורי העצמאות שקיבלו בתחילת המרעה על ידי שני "מחנכים" שלא הכירו את הפסיכולוגיה של מחלבות על ארבע.
עברה עוד שעה, כבר 4 אחה"צ, ואנחנו התחלנו להתייחס ברצינות למקצוע החדש, וגם בכבוד!
שוב היינו תופסים אחת ועשר היו מתפזרות תוך כדי בעיטות באוויר ברגליהן האחוריות "מדלגים אל ההרים מקפצים על הגבעות".
היינו אובדי עצות. רצנו כמו כלבים שומרי עדרים, כן, לשנינו טפטפו מעבר ללוע הפעור (?) ו,הממזרות" הללו , כן, ממזרות, כי בטוחני שאף אחת מהן לא הכירה מי הפר מולידה, והן מזלזלות בסמכותנו הרשמית כרועים עם רצון טוב.
לאחר כ- 40 דקות ריצה ללא הפסקה אחריהן כבר לא היה לנו כוח. עצרנו להינפש. חשבנו שמזלנו הוא שאנו רצנו כל הזמן אחריהן , כי אם המצב היה הפוך לא הייתי, וודאי, כותב היום סיפור זה, שכן לכולן היו קרניים…!
מצבנו לא היה טוב. בשעה זו המושבניקים כבר היו צריכים למסור את כדי החלב במרכז המושב בדרך ל"תנובה". סוף העולם! פתאום אנו רואים, על הגבעה ממול, על קו הרגיע, כ- 25 דמויות עם מקלות בידיהם. דמיינו שיוצא להם קצף לבן בין שיניהם וברק אש מעיניהם. התייחסנו מאוד ברצינות למצב הקיים.
שמענו את צעקותיהם המתקרבות אלינו והמקלות בידיהם מונפות מעלה גרמו לנו לאי נחת שהתבטא בפיק ברכיים ויובש בפה. גוואלד…! איפה יש עץ לעלות עליו?
להפתעתנו ולמזלנו הן לא התעניינו בנו ואפילו לא הביטו לעברנו. איזה עלבון! איזו השפלה! איזה חוסר יחס! כאילו הם הבוסים. כל אחד רץ אחרי פרותיו. הן קראו להן בשמותיהן הפרטיים: צילה, נעמי, רוחמה, פנינה ועוד ועוד שמות של בנות גנדרניות, כולן עם הציצים מלאות ומטפטפות טיפות חלב.
אט אט, כל אחד מהמושבניקים אסף את פרותיו ומיהר למשקו.
אנו חזרנו בשקט למושב, משתרכים כמאה מטר לפחות אחרי אחרון הרפתנים. רצינו שלא ירגישו בנו. אפילו לא בקשנו שכר עבור עבודתנו. נשארנו יותר אביונים מבעבר אך מלאי חוויה חלוצית מרנינה.
בא הלילה, החלטנו שלמחרת נסתלק מהמושב למספר ימים וננסה להגיע רחוק ככל שניתן, למקום שאפילו תחבורה ציבורית לא מגיעה, למקום שניתן להגיע רק בטרמפים. למחרת בחמש בבוקר כבר היינו על הכביש ליד כפר תבור. אנטוליו אולמנסקי, לימים חנן עולמי ואני, מויסיטו קסטון, לימים משה עמירן.
עד כאן החלק הראשון של הפרק "השגריר" .
בחלק הבא: אום רש-רש, אילת באופק!
חלק ב
הטיול לאילת – אבודים במדבר. חודש יולי 1950
קיץ – חמש בבוקר אור ראשון. שני ברנשים כבני 20 עומדים בצומת כפר תבור, מושיטים ידם הימנית כשהאגודל מראה את הכיוון הרצוי לנסוע, כדי שהנהגים יבינו היטב את רצוננו לנסוע על חשבונם וטוב ליבם. אז, בשנות החמישים, לתת טרמפ היה ספורט לאומי, וכולם עזרו לעומדים על הכבישים להגיע למחוז חפצם. במדינה הקטנה והצעירה הקולטת עליה בקצב מטורף. נסענו דרומה, עברנו את עפולה, צומת מגידו, בקעת עירון (ואדי ערה) המחברת בין עמק יזרעאל והשרון. היות והמקום היה אסטרטגי בימי קדם ולפנינו הספיקו לעבור עוד כמה ברנשים מפורסמים כמו אחד בשם תחותמס השלישי, פרעה מצריים לפני כ- 3500 שנים, זה שהספיק לכבוש את מגידו הרבה לפני מלכי ישראל.
היה עוד ברנש מפורסם בשם גנרל אלנבי שעבר פה וכבש את הארץ מידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה. במלחמת העצמאות האזור נתפס על ידי צבא עירק והירדנים לפני שחרורו. היום, 2006, המקום פורח וכולל ישובים ערבים רבים, אך בשונת החמישים היו רק בניינים בודדים בלבד לאורך הכביש האזור כולו היה דל מאדם.
אחרי שהחלפנו כעשרה טרמפים הגענו לבאר שבע לפנות ערב. עמוק בתחתית הכיס מצאנו כמה לירות ישראליות שהספיקו לתשלום לינה בפונדק יחיד וזול. באותו ערב הכרנו במקום שלושה חברי קיבוץ שדה נחום מעמק בית שאן. שלושתם היו מומחים לגידול דגים בבריכות.
מטרתם הייתה לבדוק אפשרות לגדל דגים בבריכות עם מי ים סוף באילת. בעברית העילגת שלנו, בקשנו להצטרף אליהם בנסיעה דרומה. הם היו בחורים טובים והסכימו ברצון, אולי בתקווה שנספר להם על "הצ'ורסקוס – פרות שלמות על האש כמקובל בפיקניקים ארגנטינאים. להזכיר, באותה תקופה היה נהוג לחלק תלושים לרכישת מזון. זו הייתה תקופת הצנע שהגבילה את תושבי המדינה לשתי ביצים בשבוע לאדם וכ 100-150 גרם בשר בחודש. אז למה לא לפנטז על "אסדו קון קוארו" (צלי פרה שלמה משופדת בעמידה כשמהצד הפנימי בוערת מדורת ענק של גחלים מרחק מטר ומהצד החיצוני העור בשלמותו אוגר את חום האש). אפילו עכשיו, בעודני כותב מילים אילו הריר נוטף מפי …
את באר שבע, מקום לינתנו, כבר הכרנו בזמן היותנו חברים בקיבוץ מפלסים (הנקודה הראשונה בארץ של עולי ארגנטינה ודרום אמריקה בכלל, נוסדה ב 1949 )..
באר שבע הייתה כפר גדול, עיר קטנה. אז הצטמצמה למה שמוכר כיום כעיר העתיקה: בתי חמר או אבן, רחובות ישרים וסימטריים לפי תכנון של אדריכלים גרמניים. מה היה שם? בניין גדול של משטרה, מזכרת מהאנגלים. תחנת רכבת לא פעילה. בית קברות שלחיילי אלנבי הבריטי שכבש את הארץ ב 1917 והשאיר לנו למזכרת חמישה בתי קברות של חייליו: בעזה, באר שבע, ירושלים, חיפה ורמלה. בזה האחרון נמצא קברו של חייל שנרצח בחברון על ידי הערבים בזמן המאורעות של שנת 1939 ושמו "הרי פוטר". ללא קשר לסדרת הספרים הידוע, כמובן…בחלק מהמצבות ניתן למצוא גם מגן דוד.
למחרת, חמש בבוקר, יצאנו לדרך ארוכה במושגים של "ארצנו הקטנטונת" ללא מפה או מצפן. לכאורה לא היה צורך בהם.
לא יודע איזה ג'וק נכנס לראש של שלושת הקיבוצניקים משדה נחום שהחליטו למצוא קיצור דרך לכביש הערבה (היום כביש 90). לנו כטרמפיסטים לא הייתה זכות דיבור, אך גם אם היו משתפים אותנו לא היינו יודעים מה לומר. נסענו כברת דרך דרומה, בחלק כביש סלול ההולך ונגמר. פתאום שלושת החברה החליטו לעזוב את הכביש ולהיכנס למדבר דרך הואדיות ואבני הסחף. עד כה לא פגשנו נפש חיה.
נכנסנו למדבר בשעה 05:45 ואז התחלנו להידרדר על אבני הואדיות.
החברה תפסו אזימות, השמש במזרח, דרומה לפנינו ואודרו! קדימה מוסקטרים!
השמש עולה ועולה ואנו נוסעים, כך חשבנו, ישר דרומה.
הואדיות לא התייעצו עמנו ומדי פעם היו עושות סיבוב רוורס, פעם קדימה, פעם ימינה או שמאלה וגם הרבה לאחור. כך הטבע מבלבל את האויב, בעיקר כזה שלא הצטייד במצפן ומפה.
עברו עוד כשעתיים ועדיין אנחנו על ואדיות. גיליתי במצחו של הנהג קמט של דאגה המנסה להסתיר בשורה עצבנית בשיר " מיר זענן חלוצים פון קיבוץ קלוסבה" (אנחנו חלוצים מקיבוץ קלוסבה – שירם של חברי ההכשרה בפולין לפני השואה). למרות האבק, מצב הרוח היה די בסדר. שתינו מדי פעם מים מהג'ריקן (היו ברכב שלושה ג'ריקנים, אחד עם מים ושניים עם בנזין). לאחר כשעה וחצי נוספים הרגשנו שאנו נוסעים לשום מקום. השמש הייתה בזניט בדיוק למעלה, זאת אומרת שהצל שלנו היה בדיוק תחתנו. לך תדע איפה הצפון ואיפה הדרום. הכל נראה אותו דבר. מדי פעם היינו עולים על הגבעות לנסות להתמצא בשטח.
דרכנו על משטחי אבנים קטנות בצבע ברזל חלוד שנראו כמו כתמי צל של עננים. קרקע קשה ודחוסה. כשדורך רכב כבד כמשוריין הוא משאיר סימני שרשראות לשנים רבות. סימנים כאילו היו פזורים בכל השטח. לאחר סיבובים רבים וקילומטרים אין ספור גילינו שחזרנו לאותו מקום. הסימן היה ערימה של קופסאות שימורים חלודות, כפי הנראה, מתקופת האימונים של הצבא הבריטי.
באין כיוון להמשך עשו השלושה אן דן דינו וחזרו לואדיות.
כאן מצאנו בדואי עם מספר עזים שסיפר לנו שהוא בא מירדן. הגבול היה פרוש כמעט כמו בימנו אנו. שאלנו אותו כמה חסר לנו כדי להגיע לאילת. אילת? מה זה? מישהו מהמוסקטרים שאל על עקבה. או! על שם כזה הוא כן שמע. ומה המרחק? שאלנו. הבדואי שתק לרגע, עשה חישובים ונקט במספר לא ברור של כמה מאות סיגריות.
לעשן סיגריה לקח כך וכך דקות. כך וכך דקות זה קילומטר. כך וכך סיגריות זה כך וכך קילומטרים.
בסוף התברר לנו שאנחנו נמצאים למעלה מ 200 ק"מ מאילת!
איך נודע לנו, הגורל כיבד אותנו במנה גדושה של מזל (על חשבון השכל). והנה הסיפור:
המשכנו לנסוע לאורך הואדיות כשלפתע, ללא הודעה מוקדמת, הנהג המעולה שלנו עלה על סלע בגובה 60 ס"מ, באופן שהגלגלים האחוריים נשארו באוויר. רק זה היה חסר לנו![ראה תמונה].
גם מזה יצאנו בחסד כי הצלחנו להרים את הרכב ולהמשיך לנסוע ללא פגע.
שש שעות לאחר שנכנסנו למדבר, מצאנו עצמנו בדיוק באותה נקודה ממנה יצאנו בשש בבוקר. בינתיים הגיעו לשם עובדים מחיל ההנדסה של צה"ל שעסקו בסלילת הכביש לאילת דרך מעלה עקרבים המפותל. הפועלים התפלאו לראות בני אדם חיים יוצאים משום מקום מכוסי שכבת אבק כמסכה. להזכירנו, ב 1950, אפילו דימונה, ירוחם ויוטבתה לא היו קיימות. וגם קיבוץ קטורה, הפיליפינית הנאמנה של אברהם אבינו, עדיין לא נוסדה.
מאז שבנות לוט קנו יין בצרכניה הקרובה של הר סדום כדי לבלות עם אביהן לא היו, כמעט, יותר חיים באזור עד הופעתנו.
התחלנו בנסיעה מטורפת ("התחלנו" לא שאותנו משהו שאל) שהגיעה ל 70-80 קמ"ש . למה מטורפת? במהירות כזו אתה מצליח להרגיז היום כל נהג נורמלי בכבישי הארץ, אבל ב 1950 לא היה כביש סלול לאילת. הדרך ה"סלולה" הייתה מרוצפת אבנים דחוסות בקרקע בגדלים שונים (לא ממש רחוב הולנדי). הבורות והבליטות נעו בין 10-20 ס"מ ממפלס הדרך כך שגם במהירות של 20-30 קמ"ש הייתי מקנא במרכבתו של מונטיפיורי. אני ישבתי במושב האחורי וחשבתי בליבי, אחרי הטראומה שעברתי כאבודים במדבר, שאוכל לנוח מעט ואפילו לנמנם. איזו שינה? אנטוליו ושלושת המוסקטרים משדה נחום ישבו 2 קדימה ושניים באמצע. משקל המנוע הצמיד את החלק הקדמי של הרכב אל הקרקע. לא כן החלק האחורי הקופץ בין שמים לארץ. שם אני התקוטטתי במשך שלוש שעות. שוב חשבתי שהגיע סופי. נשכבתי לרוחב המושב כשרגליי לצד שמאל וראשי לצד ימין של הרכב. רגל ימין על קרקע ורגע שמאל לוחץ בתקרה. מצב דומה עם הידיים. יד ימין למטה לוחצת על הרצפה והיד השמאלית לוחצת אל התקרה. הכתף הימנית נשענת על דפנות הרכב. זו הייתה תנוחה מוזרה שהצילה את חיי אך לא את עצמותיי.
כך עברנו את 180 הקילומטרים האחרונים בדרך לאום רש-רש, אילת של היום (הנזכרת בתנ"ך בימי הנביא עמוס, אמציה ועוזיה, נכבשה לראשונה בין 80-238 לפנה"ס).
סוף סוף רואים את ים סוף. השעה שש אחר הצהריים. 13 שעות רצופות מבאר שבע.
הגענו כמעט ללא מים עם ג'ריקן אחד של בנזין מתוך השניים שנלקחו כרזרבה.
ומה מצאנו שם? בקתת חמר בשם אום-רש-רש, זכר לשלטון עותומאני ומקום בו הונף דגל הדין המפורסם ב 10-3-1949 ,כשצה"ל כבש את המקום במבצע עובדת.
ומה עוד? צריף עץ עם מספר חדרים בודדים וחיילים. כל השאר – רק חול וחול [ראה תמונות].
קבלנו אותנו יפה כמשלחת רשמית שלמשרד החקלאות ובתוכם שני "שמנדריקים" כבני 20 שנתנו לנו להתקלח. שלוש דקות הקציבו לנו! דקה ראשונה להירטב ושתי דקות נותרות בשביל השטיפה. מי המקלחת המלוחים גילו לי דימום וקילוף עור בכתפי הימנית, זיכרון לנסיעה המטלטלת.
המארחים הגישו לנו אוכל וסדרו לנו מיטות סוכנות. הכל חינם! איזו תקופה, איזה מזל!
לא זוכר כמה ימים נשארנו שם, יום, יומיים, אולי שלושה. וגם לא זכור לי עם מי נסענו בחזרה צפונה. אני רק זוכר שבשעת לילה מאוחרת הגענו חזרה לעפולה. כ 18 ק"מ ממקום צאתנו במושב שדמות דבורה ליד כפר תבור.
השעה עשר בלילה. הכביש היה רדום ושקט. רק קונצרט של צרצרים רומנטיים ליווה אותנו. מצאנו עצמנו ליד בקתה קטנה בגודל תחנת אוטובוס של ימנו. היו לידה פסים של רכבת העמק המפורסמת בקרבת המקום שהיום נמצאת תחנת מכבי האש של העיר. עפולה הייתה אז שכונה קטנה, רחוב ראשי, בנק, קולנוע, בניין משטרה בסגנון טייגר של האנגלים. מכוניות מכבי אש עם פעמון ידני, תחנת אוטובוסים עם "וינקרים" בצורה של זרוע ויד שהנהג היה מפעיל בסיבובו ימינה וגם סניף קטן של קופת חולים.
מעל עפולה התנשא גבעת המורה בגובה של 515 מטר. הגבעה הייתה ריקה. לא עץ ולא בית. רק בפסגתה היה קבר שייח.
תחנת הרכבת (הבקתה) הייתה רחוקה ובודדה מהבתים של עפולה.
שנינו בחושך, בליל טל לח אופייני לעמק יזרעאל. בתחנה היה ספסל באורך כ- 160 ס"מ ורוחב של כ- 35 ס"מ. סיכוי לטרמפ לא היה עד לשעות הבוקר. המרחק מעפולה למושב שדמות דבורה היה כ 20 ק"מ בעליה של כ-300 מטר גובה, לערך. כיוון שלא נשאר כוח, החלטנו להישאר לישון במקום. הברירה הייתה להישאר ולנמנם על הספסל בישיבה עד שיתמזל לנו טרמפ לכיוון המושב שדמות דבורה, ממלכתם של הרפתנים עם המקלות.
כעבור שעה התחלנו להרגיש קור כי היינו לבושים בחולצה, מכנסיים קצרים, סנדלים וכפיה, כנהוג למטיילים בימים ההם. רצינו גם לשכב לישון והינה, הופ! על הרצפה היה זרוק שק יוטה די גדול עם ריח של תפוחי אדמה רקובים. חשבנו שניתן להכניס לתוכו לפחות את הרגליים, אך מה יעשה השני? יסבול מקור? לכן החלטנו להיכנס שנינו בתוך השק הגדול כמו במרוצים תחרותיים של מחנות הצופים. כך עשינו, גב אל גב, שלא יובן אחרת, נשכבנו שנינו על הספסל ברוחב של כ 35 ס"מ כשכל אחד מאיתנו מחזיק את השני בזרוע הפנויה לבל יפול חלילה לרצפה המלוכלכת, לא יותר מאיתנו!
דומני שנמנמנו כ 3-4 שעות בתנוחה משונה זו. שני משוגעים בלי דאגות על עתיד האומה…
עם הנץ השחר התחילה תנועה דלילה על הכביש. נפרדנו בשמחה מהשק הרקוב, שחררנו עצמותינו, הטלנו את מימנו מאחורי התחנה ושתינו את שארית המים שנותרה במימיה. ושוב אנו עומדים על הכביש בתנוחה המקובלת למבקשי טרמפ!
סוף סוף אנו בכפר תבור, לרגלי הר תבור, חוצים דרך השדות למושב שדמות דבורה. פעמנו לצריף העלוב אליו התגעגענו כל כך.
כך הסתיים ספור הרפתקאות של שני צעירים בשנותיהם הראשונות בארץ הקודש.
ולמה השגריר?
ובכן, להלן התשובה: אנטוליו אולמנסקי, אל טוקומנו, שלא מכבר הגיע לארץ ולאחר תקופה קצרצרה עזב את קיבוץ מפלסים שבנגב. לאחר מספר שנים התקבל לעבודה במשרד החוץ הישראלי ונשלח לשמש כשגריר ישראל בכמה ארצות דרום אמריקאיות. שמו עוברת לחנן עולמי. והנה השגריר.
ומה איתי ? אני, מויסיטו קסטון, אל רוסרינו, עברתתי את שמי למשה עמירן. בין השנים 1954 ל 1977 מלאתי מספר תפקידים בהסתדרות הכללית, הסקציות המקצועיות ובמשרד התיירות. מתוך אותם שנים יצאתי שלוש פעמים לשליחויות בחו"ל יחד עם אשתי זהבה. במשך כ- 10 שנים נשלחתי לכ 16 קהילות יהודיות באמריקה הלטינית ובברצלונה שבספרד. בנוסף, שלוש שנים בבניין שגרירות ישראל בצ'ילה בתפקיד כלכלי.
אמנם לתפקיד שגריר ממש לא הגעתי, אך בכל זאת הגעתי רחוק, רחוק מחצי השק של תפוחי אדמה רקובים בתוכו ישנתי בתחנת הרכבת הישנה בעפולה בחודש יולי 1950.
כל זה נכתב לזכר "ארצנו הקטנטונת"…
2007