קיץ 1952 – הסוסה הסוררת (בית ד"ר גילימובסקי), עפולה

מוקדש לעובדי הדפוס בקיבוץ מרחביה ולמשפחת גילימובסקי בעפולה

למדתי את מקצועות הדפוס בקיבוץ מרחביה ליד העיר עפולה. מהקיבוץ ועד להתחלת כביש הסרגל היו כשלושה ק"מ. בקיבוץ הייתה אורווה למספר סוסי רכיבה ובעפולה, להבדיל, היה בית קטן בן קומה אחת, בקרבת בית הכנסת. הבית היה כמעט בודד, ממש בקצה הדרום מערבי של העיר הקטנה, בו מתחיל כביש הסרגל. בבית הקטן הזה היה גר האיש המפורסם ביותר בקרב הרפתנים ומגדלי בעלי חיים בכל עמק יזרעאל והסביבה והוא ד"ר גילימובסקי, הווטרינר האזורי.

לד"ר היקר הזה היו ארבע בנות הידועות בעמק ביופיין. משפחה מכובדת ויקרה מאוד.
את רינה, אחת הבנות, הכרתי בחנות הצילום של עפולה "הצלמניה". הצטלמתי עם חולצת "רובצ'קה", חולצה רוסית, סגורה עד למעלה עם חמישה כפתורים ורקמה סביב לצווארון. חולצות כאלו היו אז אופנתיות מאוד. שמתי לב שהבחורה רינה מסתכלת אלי. כנראה הייתי ציפור זרה בנוף.  גידלתי אז שפם קטן.
דברנו. ספרתי לרינה שאני לומד מקצוע הדפוס כדי להתקרב לשפה העברית. כנראה שעשיתי עליה רושם ונהיינו ידידים "אפלטוניים", אז, די שכיח.
שער מרחביה עם משה פוריה ארזי    1952
לרינה היו עיניים גדולות בהירות וירוקות. נערה יפה לכל הדעות, עליזה וחכמה. למדתי ממנה הרבה מילים בעברית שתרמו לשיפור שפתי העילגת. התחלנו להיפגש אצלה בגינתה ולפעמים באירועים בקיבוץ. היות שבקיבוץ נחשבתי למתלמד, לא שלמתי וגם לא שלמו לי, כך שמצבי הכספי היה בכי רע. לכן הזמנתי את רינה ועוד חברה שלה להצטרף לטיול שארגן הקיבוץ לחיפה, הלוך ושוב, חינם אין כסף, במשאיות.
היו שם חברי הקיבוצים של מפ"מ (מפלגת הפועלים המאוחדת השייכת לתנועת השומר הצעיר, אליה משתייך קיבוץ מרחביה).
לא הבנו בדיוק מהי מטרת הנסיעה אבל נענינו להזמנה.
ומה היה כשהגענו לחיפה? המוני אנשים כבר היו במקום בתחילת רחוב הרצל, הניפו שלטים והרבה דגלים אדומים (אף לא דגל אחד של ישראל). היינו סקרנים לראות מה יתרחש. עזבנו את משתתפי ההפגנה, התקדמנו כמאה מטרים וחיכינו לצד המדרכה לבואם של המפגינים. והנה הם באים!
בשורה הראשונה מנהיגי השמאל של אז. ראשון המפגינים ד"ר משה סנה המכובד המחזיק בידו יונה לבנה, כמו רבים אחרים.  להרבה מחזיקי  דגלים אדומים, היו גם סיסמאות כמו "לחם" "עבודה!" שנשמעו בקצב גובר מפיהם.
חרה לנו שדגלי ישראל לא נראו ביניהם. גם אנשים רעבים לא נראו…
כעבור שלוש שעות חזרנו לעפולה דחוסים במשאיות. רינה וחברתה ירדו במרכז ואני המשכתי לקיבוץ. לא שכחו להודות לי. גם יצאתי ג'נטלמן וגם בזול כי מצבי לא אפשר לי אחרת, ועוד קבלנו כריך חינם מחברי הקיבוץ.
יום אחד, נכון יותר, לילה אחד, רציתי להרשים אותה ובמקום לבוא לביקור רכוב על אופניים, בקשתי וקבלתי סוסה ועליה אוכף אנגלי. והנה ה"דון קישוט בדרכו לדולציניאה"  Don Quijote camino a su Dulcinea"" . הגעתי לביתה. היה ליל ירח מלא של סוף הקיץ. ריח החציר הורגש היטב בעמק. אי אפשר היה לסרב להזמנתו של אביר על הסוסה (ליתר דיוק הרעיון היה של רינה, כי כלל לא תכננתי, אחרת הייתי מביא עוד סוס). הסתדרנו שנינו על אותו אוכף, רינה מלפני, עטופה בעדינות בזרועותיי. שמרתי עליה והחזקתי במושכות בו זמנית. רכבנו לאט בצידי הכביש לכיוון מגידו. אחרי כשלושה ק"מ פנינו ימינה לכיוון  "מחנה עמוס". לאורך כל הדרך שרתי לה שירי אהבה בספרדית.
הנה דוגמא: "לביוס דה מיאל קבסרון מיס לביאוס"… וכו'.  אחר כך שרנו ביחד בין היתר את השיר: "רינה, אני אוהב את השמיים…".   היה לנו נחמד. לא הרגשנו שהזמן עובר. רינה, בלא ספק הרגישה בנוח ובטוחה עם ה"קבליאר" הרומנטי הלטיני שלה.  עצרנו באמצע שדה לאחר קציר החיטה. הירח היה בשיאו והימם באורו גדודי כוכבים במרחבי הרקיע. לא היה צורך בפנס. ירדנו מהסוסה, קודם היא ואחר כך אני, בסדר הפוך לעליה. אז נזכרתי שבערבות ארגנטינה נהגתי לרכב על סוס פרוע, שמעטים העזו להתקרב אליו. למען הרושם סיפרתי לרינה על אותו סוס. אבל כמה שהוא היה יפה ואציל ומשתולל, ככה הוא היה טיפש. מה לעשות, רק סוס. אני הייתי קושר אותו על מקל של מטאטא הנשען על קיר והסוס הפראי והמשתולל הזה היה מסוגל להישאר במקום ללא הגבלה, שעה, שעתיים בלי לנוע. מצחיק, מטאטא במקום "פלנקה"  (עמוד קשירה). ברגע של קלות דעת חשבתי שהסוסה הקיבוצניקית, גם היא כזאת. אוי! איזו טעות גורלית! קשרתי אותה על אבן במשקל של כ-10 ק"ג בטבעת המושכות, בתקווה שרינה תתרשם ממומחיותי בענייני סוסים. אל נשכח, אביה היה רופא בהמות, סליחה, וטרינר. הורדתי את האוכף והשמיכה מתחתיו, פרשתי אותה על "ספיחס" הקציר ושכבנו עליה כשפנינו אל הירח. אמנם לא כמו בשיר אך כן לבנה ומתחתיו קציר קוצני. אני מביט על רינה בהערצה ולסירוגין על הסוסה הקשורה קלילות על אבן ובפני ג'סטה של זלזול באינטליגנציה של החיה.
התפאורה הייתה נהדרת. בודדים בשדה בליל ירח של קיץ. אוירה פסטורלית ורומנטית ובמרכז הבמה זוג צעיר תמים וחולמני. מה צריך יותר?
חשבתי שכל זה אולי יכול להוביל אותי להיות בעתיד חתנו של ד"ר גילימובסקי הטוב באדם והמפורסם בכל העמק.
עוד לא הספקנו לתת / לקבל נשיקת עידוד אחת כשלפתע שומעים נהירת הסוסה, עומדת על שתי רגליה האחוריות, משתחררת בקלות מהאבן העלובה ומתחילה בדהירה מטורפת לכיוון הנראה לי ג'נין הקרובה, ונעלמת מהעין.
אוי, המצב השתנה. הרומנטיקה נמוגה והתחילה הדאגה שבלב!
מה אגיד בקיבוץ? אני, במקום להחליט, לעזאזל הסוסה, המנגינה הזאת – אי אפשר להפסיק, הרמתי עוגן בטיפשותי. אני לא חבר, אפילו לא בן או ידיד של חבר, סתם אורח של רגע בקיבוץ. אולי ידרשו ממני לשלם עבור הנזק? איזו תמימות אינפנטילית של חייל משוחרר, איזו בושה.
בינתיים רינה מתפקעת מצחוק ואני מעמיד פנים של מה בכך, לא נורא!.
כנראה שמשהו הבהיל את הסוסה, אולי נחש, מי יודע? היא ברחה ועמה לקחה לי את כל התיאוריה והוכיחה שמקל של מטאטא או אבן מסכנה לא עובדים על סוסה ישראלית.
לא הייתה לנו ברירה, לאור הירח פסענו על הכביש בחזרה לביתה כשלושה ק"מ. הכבישים היו אז, בשעות הערב, דלילי תנועה כמו ביום כיפור. רינה הייתה במצב רוח מרומם.
אני ניסיתי להבין את העברית הצברית שלה כדי לצחוק בכנות מבדיחותיה. מזל שהייתי בחור אתלטי וחזק, כי משקל האוכף גבר על כתפי עם כל קילומטר נוסף. כשהגענו לביתה כבר כבו כל האורות. כנראה כולם הלכו לישון ולא דאגו. הם הכירו אותי והיו בטוחים שאני דואג לה ושומר עליה היטב.
נשארו לי עוד כשלושה ק"מ הליכה עד לקיבוץ. רינה הציעה לי לקחת את האופניים שלה. קבלתי הצעתה ברצון. נפרדנו בנשיקת חברות.
שלום רינה, הנערה המתוקה. את שלושת הק"מ הנותרים רכבתי לא על סוסה אלא על אופניים, אופני נשים, כך שהאוכף היה על הכידון והשמיכה על כתפי, כרוכל שטיחים ברחוב.
היה כבר חצות. אני מגיע למרחביה, נכנס למשק דרך פתח סודי בגדר. בשקט, בשקט, ניגש לאורווה, מניח את האוכף והשמיכה במקום ומתכונן לעזוב את המקום ומה אני רואה? הסוסה הארורה  והסוררת והמושכות נמצאות במקומן. מסרתי לה בליבי "דרישת שלום" עסיסית בספרדית, בעברית, בערבית וגם ברוסית לכל אבות אבותיה, למרות שלמעשה אני הייתי האשם.
בדרך לחדרי אני פוגש אחד השומרים ששואל: "אפוא היית?  הסוסה שלך הגיע בלעדיך לפני למעלה משעתיים".  עניתי לו ששחררתי אותה בפתח ונשארתי לשוחח עם כמה חברים בחוץ. הוא לא התעניין יותר, כך חשבתי, העיקר שלא שאל יותר בנושא וגם לא שם לב שאני רוכב על אופני נשים…
להוסיף תמונה של רינה גילימובסקי ואני בפתח קיבוץ מרחביה
אני מתאפק כבר 55 שנה וטרם סיפרתי לאיש על ליל הירח בעמק. חבל, אילו הייתי מספר אז, בטוחני שכל העמק היה צוחק. אני הייתי מתפרסם ואולי מגיע להיות מזכיר המשק במשך הזמן, אולי לראש מועצה או לחבר כנסת… כי לא חשוב על מה, העיקר ה"רייטינג".  פשוט הייתי נפלט מהאלמוניות.
למחרת החזרתי את האופניים. כעבור זמן קצר עברתי לגור לת"א כבעל מקצוע: סדר יד ומעמד בעיתון "הדור". * את רינה פגשתי במקרה לפני כ- 18 שנה במכון וייצמן שברחובות. הכרתי אותה לפי גודל וצבע עיניה. סיפרה לי שהיא ובעלה גרים במכון בשכונת המדענים, שניהם עוסקים במחקר, ולדעתי היא מאושרת.
היום העמק השתנה מאוד אך הירח, מדי חודש, משתקף בעיניים של צעירים אחרים וה"גבעטרון" ממשיך לעורר בזמרתם את השיבולים.
*העיתון "הדור" ז"ל שהעיתונאים חיים שורר ולוי יצחק הירושלמי היו עורכים לסירוגין.
בדפוס בקיבוץ מרחביה עובד כסדר יד (TIPOGRAF) , מבצרם של מאיר יערי ויעקב חזן.

 

ליל ירח על אוכף
היו היה בחור בעמק
רומנטיקן ללא תועלת
את חברתו החזיר ברגל
כי סוסתו ברחה אורותה
את אוכפה שכחה לקחת
והשאירה לו לסחוב בלי נחת..
הוא לא סיפר על ליל ירח
עד שראשו כוסה בשלג
ורק לצחוק הוריש לנכד!
אוי הסוס, אוי הסוס!
איזה לילה כה בהיר
שמע נא מוישה!
מה יש רינה?
אל תדהר כל כך מהר
חוששני שאדרדר!
החזק אותי חזק יותר
יה! תמימון, אל תתבייש!
איזה "סבון" בלי נסיון!
כלום לא תזכה מאפלטון
אוי הסוס, או הסוס! איזה לילה כה סוסי!
לאוכף יש לו משקל הגובר עם המרחק!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *