מוקדש לחברי מושב כפר קיש בגליל התחתון
1951 . שנה זו מוזכרת בארץ כ"שנת השלג. נכון, שלג ירד מהצפון, כרגיל, ועד הנגב. גם בעמק הירדן, בבקעה ועד סדום.
מפלסים הייתה לבנה והחברים שחקו בזריקת כדורי שלג. למעשה כל הארץ הלבינה. חיפה הייתה כולה מכוסה בלובן והנוף מרחוב פנורמה (יפה נוף) היה נדיר ביופיו.
עולים מגרמניה הוציאו מעליית הגג זוגות מגלשי סקי וגלשו במדרונות המושלגים של הכרמל. לא יאומן! קשישים מעל גיל תשעים לא זכרו תופעה כזו. לא פלא, היו כאלה שבגיל כזה גם את שמם לא זכרו…
באותם ימים קרים התגוררתי בבית אימון לאפרוחים, כולו מפח, רשתות וזכוכיות, ששכרתי יחד עם ידידי מרדכי קרייזמן מאורוגוואי, ממשפחת חכם. במושב שדמות דבורה מר חכם היה עובד המועצה המקומית כפר תבור, אדם חשוב "ומסודר" במונחים של אז. בנוסף קיבל חלקה של כמה דונמים למטעים ושטח גדול יותר במשותף לגידולי פלחה.
כמו כל אחד במושב, עולה חדש שניסה לחסוך כל גרוש כדי לעמוד על רגליו, החיים היו כל כך צנועים שהיה נהוג להתקלח כבימי הביניים, בתוך "פאילה", שמחת בית השואבה משפחתית"! כדי לחסוך בסבון . הצרכים, היה מקובל לעשות בצורה יותר "ממוסדת" יעילה וחסכונית. בהמשך נגיע גם לזה.
פעם , במקום בו התגוררתי וקפאתי, גדלו אפרוחים תמימים וכדי להגן עליהם מפני הקור הגלילי הותקנו על רצפת בית האימון, פעמוני חימום. סוג של תנורים פשוטים בצורת כיפת פח ברוחב של 80 סמ"ר. סביבם , בין היצורים הקטנים הצטופפנו, אך לרוע מזלנו, האפרוחים והתנורים נעלמו מהנוף ורק הריח נשאר, ובתוכו שני "חלוצים" שאפילו בתור חתנים צעירים לא זכו לדרישת השוק בגלל תפרנותם. כאמור, הפריבילגיה של החימום לא הייתה לנו ובמקום אפרוחים "מריחים" זכינו במנה גדושה של חולדות ענקיות , מסוג של אלכסנדרוני, שהתברואנים מכירים כמפיצי הדבר (אורכם, עם הזנב, כ 60 ס" ). הן טיילו להנאתן על קורות המבנה. המסכנות, היו רטובות ופרועות פרווה. כשריחמנו עליהן שכחנו את עצמנו.
אנחנו ישנו עם כל הבגדים הדלים שקבלנו עם עזיבתנו את קיבוץ מפלסים. גם להם לא היה הרבה מה לתת. ופחות למי שעוזב.
עזבנו בתקווה למצוא את דרכנו מחוץ למשק. גם את זכותי כעולה חדש השארתי עם עזיבתי, עצמאי בשטח!
מה-מה-מיה! איזה קור חודר עצמות! באותם הימים הגשומים אי אפשר היה לעבוד בשדות, ומה יעשה טרקטוריסט שכיר ובלי משק?
חיפשתי לי עבודה ומצאתי בכפר קיש השכן, שנוסד ב 1946 ע"ש בריגדיר קיש, איש צבא בריטי ומנהיג ציוני שנהרג בצפון אפריקה ב 1943 . חייליו יסדו את המושב השיתופי ב 1946, כ 5 ק"מ מכפר תבור.
הועסקתי בעבודות בנין. הכרתי 3 חיפאים שקבלו בקבלנות לבנות את בסיסי הבטון של "צריפים שוודים" שבאותם הימים בנתה הסוכנות היהודית בכל חלקי הארץ, לקליטת העולים החדשים בעלי משפחות. שם למדתי לעבוד בברזלנות, תפסנות, יציקה וגם באינסטלציה. כל זאת כדי להתקיים בחודשי החורף. הידיים היו כחולות כתוצאה מהקור ומלאות פצעי מלט. בלילות, כדי לא לחזור לישוב הקרוב, המושב שדמות דבורה, נשארנו ללון בחדר גדול בו היו 5 מיטות מתקפלות. בגלל הקור העז, בחוץ עוד היה שלג.
סגרנו את כל החלונות והפתחים. האווירה הייתה דחוסה ומלאת אדים וגזים הנפלטים, בשקט בשקט, ע"י חמישה גברים חסונים. למה חמישה?
שלושה היו הקבלנים והשנים – המנוצלים. היינו מרדכי קריזמן שותפי לבית אימון לאפרוחים ואני. שוב ישנו עם כל הבגדים ורק הנעלים היו קפואות על הרצפה. כל היתר הסתדר בתוך שק שינה, ממחסני הצבא הבריטי.
נו? ואיפה בכל החוויה הזו מסתתר הפרש הקישוטי? (לא קישוט אלא דון קישוט). ובכן, באחת הלילות חזרתי ללון ללילה אחד בארמון הפח בשדמות דבורה. לא זכור לי מאיזו סיבה. אולי התגעגעתי לחולדות… היות והייתי חייב לחזור למחרת לעבודת הבניין , ידעתי שבשעה מסוימת יחכה לי חבר בכפר קיש, רכוב על סוס ויביא גם בשבילי סוס לרכב למשק. קבענו ליד הקיוסק של כפר תבור, ליד הכביש, הקיוסק בו היו קונים המעשנים את הסיגריות "מטוסייאן" השטוחות שעליהן, בעלי ניסיון היו מספרים שאם לא מצצת אותן בתדירות גבוהה, היית חייב להדליק מחדש את הקש שבתוכן.
הימים היו מאוד גשומים והדרך לכפר קיש לא הייתה סלולה. זאת אומרת, בוץ של פרדס עם חריצים עמוקים אפילו של חצי מטר, לאורך ה"קולים" גדושי מים המסתירים את עומקים.
בשעה שקבענו, ציפה לי בחור כבן 30, דרום אפריקאי, דובר "אפריקנס", ג'ינג'י, פנים מוארכות ורזות, עם זקנקן נוסך דון קישוט דלה מנצ'ה. לפי ציורו של גוסטב דורה. הייתה לו "בלורית מקורזלת שיער". אמרנו שלום ועליתי על הסוס.
הכרתי את הדרך ומצבה, מניסיוני הלא קטן, של רכיבה על סוסים ב "פמפס" הלא הם מישורי בואנוס איירס. בפרט בהכשרה החקלאית לפני עלייתי ארצה כחייל מח"ל תש"ח. ידעתי שבדרך בוצית עם מהמורות עמוקות ושלוליות מים כתוצאה של רכבים כבדים שעברו באותה דרך ונתקעו בה, ידעתי שצריך לתת לסוס להחליט בעצמו את קצב הרכיבה, אחרת עלול להחליק וליפול עם הפרש, ובמצב יותר גרוע לפתוח רגליו הקדמיות – שבר שלא מרפאים, ואז הדרך לשחיטת הסוס היא בלתי נמנעת. בתי חרושת לנקניקים ביפן, צרפת , ספרד ועוד הרבה ארצות מצפים לסוסים מסכנים אילו, כי אילו שמתים מזקנה בשרם קשה כאבן. הי – נישט כושר!!!
ובכן, רכבתי בזהירות ולאט. לעומתי, הבחור הג'ינג'י' (אני קורא לו בחור למרות שהייתי צעיר ממנו כעשר שנים, לפי המראה) היה דוהר במטורף. רגליו האחוריות של הסוס פזרו חתיכות בוץ סמיך כבתוך פרופלור, מערבולת , לכל עבר.
הבחור היה עוצר את הסוס ומחכה לי שאתקרב אליו. בפניו השתרע חיוך רחב , עיניו הבריקו בסיפוק כשגילה את שמחת הניצחון שבליבו, כאילו רצה לאמר: "נו, ראית אותי? כך צריך לרכב, תלמד ממני!"
על התרגיל הזה חזר כחמש פעמים. דהר כאחוז עמוק, עוצר, מחייך, עומד, עד שהייתי מתקרב אליו כעשרה מטרים ושוב נעלם בדהירת שדים. בלי ספק שהבחור היה מאושר עד לב השמים וגדוש אדרנלין.
התקרבנו כקילומטר לכניסת המשק ושוב החיוך ושוב הדהירה. עד שבפעם הלא יודע כמה, אחרי עיקול בדרך, אני רואה סוס בודד דוהר על הגבעה, על קו האופק ללא פרש! התחלתי לדאוג לבחור!
בגלל העיקול לא הבחנתי בו, אבל המרחק בינינו היה צריך להיות קצר מאוד. עם זאת, לא הצלחתי לראות אותו.
פתאום הגעתי לשלולית די עמוקה ושמתי לב שמתוך הבוץ צומח ישבן אנוש, בולט מתוך מי בוץ סמיך. אט אט התרומם הגבר, מנער ראשו ככלב בשפת ים שיוצא מרחיצה. ג'ינג'י הוא כבר לא היה. יותר דומה לעולה מאנגולה. ניסה לחייך המסכן. ראיתי שהוא הולך שלם ועצמותיו במקומן והפסקתי לדאוג. סימנתי לו שאני אדאג לסוסו.
את מאה המטרים האחרונים הוא עשה בבטחה, ברגל!
נזכרתי בתעלולי דון קישוט שכה הצחיק אותי בנעוריו, אבל לא יפה, תסכימו איתי, לא יפה היה לצחוק עליו. אולי בפעם הבאה ייתן לסוס להחליט במקומו. ובכל זאת, יצר הרע שבתוכי גורם לי לפרוץ עד היום בצחוק כשאני נזכר בדמות החומה, מלאת בוץ גלילי , הנתז מראשו ועד כף רגלו.
לא הבחנתי בחיוכו, ריחמתי עליו וכמעט והצעתי לו טרמפ… כך הסתיימה רכיבת שני הפרשים. האחד, אנגלוסקסי והשני מבואנוס איירס, שמעולם לא החליפו עוד מילים, אך כל אחד זוכר , בוודאי, בצורה שונה את הדרך מכפר תבור לכפר קיש ב 1951 .