מוקדש לחברי קיבוץ אפיקים, אשדות יעקב (לפני הפירוק) ומושב גילת בנגב
תקופה מסוימת בצעירותי עבדתי בענף הפלחה, בשדות, בחריש, זיבול, זריעה וקציר וגם עם קומביינים, בולדוזרים, אסקראיפרים (טרקטורים לעבודות עפר), דרילים (מכשיר לזריעה), משדדות לריסוק רגבים, מחרשת דיסקוסים (צלחות) ומחרשות סכינים, כן דומני שעם כל הטרקטורים שהיו מוכרים בארץ באותם הימים, על גלגלים ועל שרשראות והרשימה ארוכה. לכן, נחשבתי כמקצוען, בפרט בעבודות שדה מחריש ועד הקציר וכן בעבודות הנדסה בחפירות והכנת קרקעות. הייתי טרקטוריסט שכיר, דבר יוצא דופן בקיבוצים – אז, אך לא היום, חבר בקיבוץ מפלסים ושכיר בקיבוצים כמו אפיקים, אלומות, אשדות יעקוב ובמושב שדמות דבורה.יום אחד, חברי הקיבוצים אפיקים ואשדות יעקוב (לפני פילוגו) החליטו לצאת לנגב לחלקים הבלתי מיושבים, באופן חד פעמי ועונתי ולעבד אדמות בשטחים של 16,000 דונם של אדמות טובות, למרות שגדלו בהם רק קוצי בר. אני הצטרפתי , כאמור, כשכיר לקבוצת חברי הקיבוצים שירדו דרומה. היינו כעשרה גברים עם 4-5 טרקטורים בתוספת כל הכלים להכנת הקרקע מהחריש ועד הזריעה. הקמנו מחנה עבודה בצריפים של מושב גלעד, אז בן שלוש, ליד המשתלה של קק"ל. תושביו היו מצפון אפריקה, בעיקר מטריפולי. כל הציוד הובא מהצפון. מחודש אוגוסט ועד אוקטובר עבדנו בשתי משמרות במשך 24 שעות ביממה, ללא הפסקה, עד שזרענו את כל אלפי הדונמים של אדמה חולית ובתולה.
בצוות היינו 12 טרקטוריסטים שבתוכם היו מכונאים, כולם בעלי מקצוע בענף הפלחה. אני הצעיר, בן 22, כשהמבוגר היה שלוימה בן 76. בינינו הייתה גם אישה שלא זכור לי את שמה, יפה ומטופחת כבת 40. היא היתה אחת האקונומיות של קיבוץ אפיקים ובשבילנו הייתה הטבחית.
כולם, חוץ ממני, חברי קיבוץ. היינו מחולקים בחדרים של 4-5 מיטות פרט לחדר הבשלנית שהיה בנפרד. לאחר משמרת מתישה של 12 שעות, בחלקן תחת שמש לוהטת של קיץ, חשבנו רק לנוח, לישון ולאכול.לרוע מזלי, כמעט תמיד יצא לי לעבוד באותה משמרת עם שלוימה הג'ינג'י הכרסתן והמבוגר מכולנו. במרחבי השדה כמעט ולא היינו נפגשים. הוא היה אדם חביב מלא חוש הומור, אך בשעות המנוחה, היינו שכנים באותו חדר. ולמה לרוע מזלי? כי שלמה זה היה נוחר כתרועות חצוצרות יריחו, כרעמי סערה מבולית. אפילו קירות הדיקט הפכו לויברטורים (לא מה שאתם חושבים). כל כך התרגלתי לרעידות הקירות כך שכשהיה מפסיק לנחור הייתי מתעורר בבהלה. לרגע של שקט הייתי קולט את גודל הנס ונרדם בשנית.מנהל המחנה היה חבר קיבוץ אפיקים בשם חנוך. נמוך קומה, ראש גדול עם קרחת מבריקה וכרס רחבת מימדים שלא אפשרה לרגליו להביט אל השמיים. אדם נפלא, מקצוען מעולה, סמכותי, אנושי. למדתי רבות ממנו, בין היתר, לשמור על קו גובה אחיד בזמן שחורשים בין גבעות, כדי שהגשמים לא יגרמו שהסחף יעמיק את התלמים.אגב, בכניסה המערבית לבאר שבע, ישנן ודיות שבתחילה היו תעלות תמימות של ביצורים בזמן הטורקים והגשמים גרמו להעמקתן. גם תלם חרוש בשיפוע גורם לתופעה דומה. לכן, חריש נכון חייב להיות מאוזן ככל האפשר כדי לבלום את הארוזיה בקרקע. ראיתי את חנוך בעמק הירדן מסתובב בשדות אחרי הגשמים ומדי פעם היה תוקע אצבע באדמה כדי לבדוק את עוצמת הלחות. פרימיטיבי? נכון, אבל עדיין יעיל מאוד! ובחזרה למבשלת המרשימה. אני המשכתי להתפעל מיופיה ובמיוחד שמתי לב לתסרוקתה. בשעות הבוקר הייתה קצת מוזנחת אבל בשעות הערב, לאור פנס הלוקסור – כי לא היה לנו חשמל – הייתה מסורקת היטב, מבריקה ומטופחת. במשך החודשים שעסקנו בהכנת הקרקע לקראת זריעה היא הייתה הדבר היפה ביותר שאפשר היה לראות במחנה. כל היתר היו גברים מלאי אבק שדה, גריזר וסולר. ולא רק במחנה. בכלל, בכל סביבת מושב גלעד לא ראינו אישה יפה ממנה.כשסיימנו את העבודה בנגב חיכינו לגשם החורף. בינתיים עלינו כולנו צפונה לעבוד במטעים של עמק הירדן.
לאחר הגשמים, נובמבר – פברואר, הצוות חזר ביולי לדרום לקצור את פרי העמל. ירדנו, לרבות הטבחית. החברים ספרו שהאישה היפה הזו נעזבה על ידי בעלה אך לא גילו לי למה. זה יישאר לסוף הסיפור כי רק לקראת סיום שהותנו במחנה נודעה לי הסיבה.
נסענו שוב למושב גלעד עם שישה קומביינים, שלושה "מאסיי-הריס" אדומים של אפיקים ושלושה "ג'ון-דיר" ירוקים של אשדות יעקוב. ממש היה מרשים לראותם בשדות הנגב, קוצרים בשורה, כמו ברוסיה הרחוקה!
בשעות הבוקר המוקדמות עסקנו בגירוז עשרות הנקודות בקומביינים. היינו שישה קומבייניסטים. בימים ההם הייתה העבודה עברית טהורה בארץ והיה כבוד גדול להיות פועל ובפרט בענף הפלחה, היוקרתי ביותר. כמעט כמו להיות טייס קרבי היום.
העבודה בשדה לא התחילה לפני 8-9 בבוקר מסיבה פשוטה: טל הלילה היה חייב להתייבש מעל השיבולים. לקצור אותם בעודם לחים היה גורם לנביטה ותסיסה באסמי ה"סילו". עבדנו רצוף, רק משמרת אחת של 12-13 שעות עד אחרי השקיעה.
מדי יום היו שולחים מהצפון משאיות "סמי-טריילר" לאיסוף והובלת התבואה.
המשאיות היו של קיבוץ אפיקים, מיועדות להובלת בקר או משא אחר ובמיוחד לוחות דיקטים, לבדים, תוצרת מפעל "קלת אפיקים" המשגשג. לצורך הובלת התבואה הצמידו בדפנות המשאיות לוחות של שני מטר רוחב, כי בארץ עוד לא היו תנאים משוכללים יותר. כך היו יוצאות ריקות מאפיקים וחוזרות עמוסות עשרות טונות של חיטה. ברור שבמהלך הנסיעה היו מאבדים טונה או שתיים דרך המרווחים שבין הלוחות, לשמחתן ורווחתן של הציפורים והמכרסמים למיניהם.
הכבישים היו צרים והתחבורה דלה. קווי טלפון לדרום לא היו. מבאר שבע לצפון הקשר היה באמצעות רדיו לטבריה ומשם בטלפון למזכירות הקיבוצים. המשאית הספיקה להוביל יבול יומי של כ 150 ק"ג לדונם, אך לפעמים היינו עולים על חלקה של כ 300 ק"ג לדונם. תוצרת די עלובה לעומת היבולים בימינו. במקרים כאלה משאית אחת לא הספיקה. אך לא יכולנו להשבית את הקומביינים. מה עשינו?
בקיבוץ אשדוד יעקוב היה חבר שגידל יוני דואר. מדי שלושה ארבעה ימים היה שולח כלוב עם שלוש עד חמש יוני דואר. למה היה צריך לשלוח מדי כמה ימים יונים חדשות? כדי שהיונים לא יאבדו את חוש הכיוון בחזרתן.
כשבשעות הבוקר היינו עולים על חלקה עמוסת שיבולים ידענו שהמשאית הראשונה לא תספיק לכל היבול. מילאנו את הראשונה ישר מארובות החילזון של הקומביינים ועודף היבול שפכנו על ברזנטים גדולים הפרוסים על הקרקע. בינתיים, שתי יוני דואר היו כבר באוויר בהפרש של חצי שעה זו מזו עם פתק בתוך מתקן קטנטן הקשור לאחת מרגליהן. תוך שעתיים וחצי היונים הגיעו לשובך בקיבוץ, ומיד הכינו משאית נוספת שהגיעה בתוך חמש שעות ישירות לשדה.
בימים ארוכים של קיץ, בעזרת כמה בחורים טובים ממושב גלעד, היינו מעמיסים בדליים את עודף התבואה שנשפך על הברזנטים ובלילה מאוחר התבואה הייתה מגיעה לאסם בסילו של אפיקים (ראו תמונת הסילו).
בעניין היונים, היינו שולחים בדרך זו: חנוך, המנהל, היה כותב שני פתקים לשתי יונים, ליתר ביטחון כי בדרך היו עופות טרף. כיוון שאני טיפלתי ביונים, חנוך נתן לי להצמיד את הפתק המגולגל היטב בתוך תרמיל הצמוד לרגל היונה ולשחרר אותה. היונה הייתה עולה בדיוק מעלינו כ 20-30 מטר, עושה שלושה סיבובים, תופסת כיוון ונעלמת באופק.
כך עשו את כספם משפחת רוטשילד. באמצעות יוני דואר היו מודיעים על מצב הבורסה בין לונדון לפריס ולפי הידע היו קונים בזול ומוכרים ביוקר. כה רחוקים מהטלפונים הסלולריים של ימינו. גם הצבא השתמש במלחמת השחרור ביונים. הקשר במבצע חורב עם המטה בעורף היה רק באמצעות יוני דואר עד שאחרי הסכם רודוס פורקה יחידת היונים.
אילולי נקטנו בשיטה זו היינו חייבים לנסוע לבאר שבע ולהשיג קשר רדיו לטבריה ומשם להתקשר לאפיקים ומי יודע מתי היו יודעים שבדרום צריכים דחוף משאית נוספת? בעל השובך היה רוכב על אופניים מאשדות יעקוב לאפיקים, כעשר דקות, ובתוך חצי שעה היו מצמידים לדפנות המשאית את לוחות הדיקט. המשאיות היו מצטלבות זו בדרך דרומה עם זו החוזרת לצפון ובשעה 5-6 אחה"צ כבר היינו שופכים מאות דליים מלאי תבואה למשאית השנייה. כך פעל העסק במשך כל תקופת הקציר, כשהיבול עלה על המצופה.
וכך קצרנו ברינה, ביונים, בברזנטים ובדליים בערבות הנגב הצמא למתיישבים. לא עלה בידי לצלם תמונה סוריאליסטית זו של עשרה בחורים ממושב גלעד שעזרו לנו, מעלים בשרשרת אדם דליים מלאי תבואה על רקע השקיעה ודמדומי ערב ואפילו בתוך הלילה.
לבסוף היינו חוזרים רכובים על כלים כ 5-6 ק"מ עד המחנה במושב גלעד. ככל הידוע לי זו הייתה הפעם הראשונה ואולי האחרונה שהחקלאות בארץ נעזרה כל כך ביוני דואר.
הרעיון היה של חנוך, חבר אפיקים ומנהל ענף הפלחה ואני התכבדתי להיות האיש היחיד ששחרר יוני דואר בארץ לתועלת החקלאות.
ברור שזו לא הייתה גבורה גדולה, אבל זה סיפור שמזכיר חלק קטן מתוך הפסיפס ההיסטורי של המדינה בחיתוליה.
לא רוצה לסיים פרק זה בלי לגלות לכם מדוע המבשלת היפה מאפיקים נראתה יותר יפה וזוהרת בארוחות הערב מאשר בזמן בישולי הבוקר. אני, בתור בחור צעיר, דובר עברית עילגת, לא העזתי לפנות אל הגברת היפה בשאלות. אז פניתי לידידי המכובד, מנהל העבודה היודע כל, חנוך השמן, נמוך, קרח והנפלא באדם. למה? הוא ענה לי?: "תגיד משה – אני יפה?" לא רציתי להשיב לו כי בינו ליופי היה צריך למדוד את המרחק באמצעות טלסקופ. ואז הוא הוסיף "היא דומה לי" הסתכלתי אליו. לחנוך היה ראש אבטיח גדול, קרחת בלי שולים, מבריקה ומסנוורת לאור השמש ללא כל סימן או שריד שאי פעם צמחה שם שערה כלשהי.
אז הוא הוסיף: "זו הסיבה שבעלה עזב אותה! יש לה קרחת כמו שלי והיא חייבת להחליף בוקר וערב את הפאה הנוכרית שלה"
זו הייתה התעלומה שהטרידה אותי זמן כה רב. האישה הייתה יפה, זריזה, חברמנית, בעלת חוש הומור, תמיד חיוך ותמיד צחוק. אהבנו אותה מאוד וכבדנו אותה בכנות. יופייה כיסה על הכל והתחלתי לחשוב שטיפשי לעזוב אישה כזאת בגלל זה. יפה תמיד יפה, אשה תמיד אשה, אך אישיות היא מעל לכל והיא הייתה נשמה טובה!
מתוך זכרוני – 2007
חוק. אהבנו אותה מאוד וכבדנו אותה בכנות. יופייה כיסה על הכל והתחלתי לחשוב שטיפשי לעזוב אישה כזאת בגלל זה. יפה תמיד יפה, אשה תמיד אשה, אך אישיות היא מעל לכל והיא הייתה נשמה טובה!
מתוך זכרוני –
אהבנו אותה מאוד וכבדנו אותה בכנות. יופייה כיסה על הכל והתחלתי
אשה תמיד אשה, אך אישיות היא מעל לכל והיא ה