לזכר פנחס, ניצול שואה מטרנסילבניה
לטרקטורים של שנות החמישים לא היו מזגן, רדיו או טלפון נייד. במקרה הטוב היה להם גגון להגנה בפני השמש אך לא בפני החום והאבק. הרוח בגבי הייתה מכסה בענן סמיך של אבק. זה קורה כשעובדים בכל כלי. היה כלי מיוחד שקראו לו "מחליק". מדובר בלוח מתכת כבד מאוד וברוחב של חמישה מטרים שנגרר על שטחים חרושים היטב ומיועדים למטעי בננות בעמק הירדן.
באותה תקופה טרם הציעו את ההשקיה בטפטפות (המצאה ישראלית עולמית בתחילת שנות השבעים). לגידול הבננות השתמשו בממטרות. השטח היה חייב להיות ישר וחלק כלוח שולחן. "המחליק" היה סיוט של אבק לטרקטוריסטים . זוכר שבקרבת השדה עוברת תעלת מים מששת המעיינות שב"אפטפגון" "טבחה" , המניבים מים מלוחים. לכן התעלות מובילים אותם לירדן הדרומי כדי לא להמליח את הכינרת . המים האלו היו מצילים אותי בימים של חום מעל 35 מעלות צלסיוס. כל שעה, שעתיים, תחת השמש הלוהט בתוך ענן אבק, הייתי מעמיד את הטרקטור, קופץ למים עם כל הבגדים והייתי ממשיך לעבוד רטוב אך רענן (התעלה הייתה מטר על מטר).
בגלל כל האבק שספגתי היו נסתמות לי האוזניים ואפילו חוסמות לי את השמיעה.
אז מה עושים? הולכים למרפאה ועושים שטיפת אוזניים. פה היבול היה נקניקון של 3 סנטימטר אורך ו 4 מ"מ רוחב. היה נוף בלחץ מים על צלוחית קטנה שהאחות החזיקה ליד כל אוזן.
אך! שוב חזרתי לשמוע. אח"כ סתמו לי העיניים עם צמר גפן לכמה ימים עד שנוצרה בתוכן שכבת שעווה להגנת המעברים.
כשחורשים בשדות קוצים בגובה של שני מטרים ואפילו יותר, הראות מוגבלת וקיימת סכנה בנפילה לחריצי וואדיות. הקוצים היו נדרסים על ידי השרשראות, נתפסים בין השלבים וחוזרים מאחוריך כשוט עבדים על הגב ועל הראש. גרוע מזה, הקוצים שירדו מהגב ישר לישבן וגרמו לפצעונים ב "חלקלקות" (צורת ביצורים של חיקסוס אך הביטוי מתאים גם לחלק האחורי של האדם).
בעבודה קשה זו, היינו שותים כשני מיכלי מים של חמישה ליטר כל אחד ליום! כמעט הכל הופרש דרך הנקבוביות! היום, עם קבינות ממוזגות, איש לא יבין זאת.
פעם, במשמרת לילה, עבדתי עם מחרשה דיסקוס (צלחות) בשדה סלעי במושב שדמות דבורה, ליד הר תבור. היה לילה ללא ירח של חודש ספטמבר. חריש לקראת תבואת החורף. התלם היה קצר כרגיל באזור של גבעות. השדה היה מלא אבני בזלת קטנות כי בסיקול אבנים, הגדולות הוזזו לדפנות השטח. אלו באמת היו ענקיות אבל לשם הטרקטור לא היה מגיע. באזורים אילו, נהוג לשריין את תחתית הכלי בלוח עבה של מתכת כדי להגן על הקרטר (מיכל שמן המנוע שבתחתית). עוד מעט תבינו למה אני מדגיש פרט "קטן" זה. טרטור המנוע וחריקת השרשראות היה מונוטוני ומשעמם. זכור לי שפעם חרשתי במשמרת לילה, השעה הייתה אחרי חצות. בגלל האבק, הראות הייתה מוגבלת לקרן האור של הפנסים. לפעמים היית רואה בהמשך התלם שתי עיניים מבריקות של איזה תן סקרן וחשדן המביט לאורות הטרקטור המסנוורים ומתקרב אליו. אתה בודד, באמצע הלילה, כוכבים אין סוף למעלה, אבק ותנים למטה. לידך, במושב שוכב לו כריך עם ביצה קשה וזיתים, כד מים, רובה שקי או סטן, שתי מחסניות מלאות ורימון. ממש קרבי. ואתה באמצע המרחב, ספטמבר 1950 . אין נפש חיה בסביבה. שנה וחצי אחרי סיום הקרבות ממלחמת העצמאות.
אסור לך לחשוב על סכנות, אחרת אי אפשר לנמנם…
בכל זאת, כנראה שעצמתי את עיני מדי פעם. היה כל כך נעים. הרעש המונוטוני של הטרקטור והנדנודים של הכלי נתנו לי הרגשה של שיר ערש בתוך עריסת תינוק. הגעתי לקצה התלם. הייתי צריך למשוך בחבל המרים את צלחות המחרשה, לעשות סיבוב ולהיכנס שוב לתלם הנגדי.
אבל אני עברתי את שלב הנמנום והרגשתי כאילו מרחץ של ענן צמר גפן. ופתאום! הצילו! הטרקטור התחיל להתרומם על סלע עגול בגובה של כ- 60 ס"מ עד שהחלק הקדמי נפל כאנייה טובעת, ממש "טיטניק", כשמחציתו האחורית של הטרקטור מורם בגובה של 85 ס"מ. אז באמת התעוררתי ב"ניוטרל". ירדתי מהכלי ומה אני רואה:
הבנתי כמה חכם היה לשריין בלוח ברזל את מיכל השמן של המנוע בתחתית הכלי. הודות לסלע, התעוררתי ועצרתי 3 מטר לפני תהום של כ- 8 מטרים עומק. מה היה קורה אילו לא נעצרתי? מה שקרה וקורה לא פעם למפעילי טרקטורים: הטרקטור נופל , האצול נתקל בקצה התהום, מרים את המחרשה הנסגרת כמלקחיים בנפילתה על הטרקטור והופך את הטרקטוריסט ל"המבורגר קרודו" (המבורגר נא) ללא סיכוי להתעורר אי פעם.
סלע הבזלת הציל, ללא ספק, את חיי. הפעם התעוררתי היטב! הודות לאותו סלע אני מרשה לעצמי לכתוב היום את הסיפור.
להירדם על הטרקטור זה דבר שכיח. פעם ראיתי בעמק יזרעאל טרקטור החורש במישור תלם ארוך. פתאום אני שם לב שהטרקטור מתרחק מהתלם כ2-3 מטרים. אח"כ הטרקטור נעצר וכעבור כמה שניות הטרקטוריסט מרים את המחרשה וממשיך לחרוש כאילו כלום לא קרה.
במישור אפשר לתקן, אך בלילה, בין גבעות וואדיות, לנמנם זו סכנת חיים.
מסקנה, תמיד תשאיר עין פקוחה תורנית ונשמרת לנפשך.
בינתיים, בודד במרחבי הלילה, חשבתי על פועלי שדה שנשחטו על ידי מרצחים כידידי דוד וולפין טרם אור, הלילה הולך ונגמר. עוד מעט יגיע שימחה המחליף אותי למשמרת יום, כמעט ושכחתי אותו.
שימחה היה עולה חדש מהונגריה, ניצול שואה, רזה, גבוה, מעל מטר תשעים. אז עוד לא ידענו מספיק על השואה. למשפט אייכמן חיכינו עוד 12 שנה ואפילו מרתף השואה ויד ושם טרם הוקם בירושלים. כילדי ארגנטינה, היה לי קשה להיכנס למחשבותיהן הנסתרות של ניצולים, ששקטו מחשש שלא יעריכו את גודל האסון ולא יאמינו.
אני המשכתי לחרוש בתוך הלילה הגוסס ולא הרגשתי ששימחה מתקרב אלי מאחור, הולך רגלי, כ-2-3 ק"מ מהמושב לחלקה, עולה על האצול של המחרשה (דווקא מסוכן מאוד כי מי שנופל ממצב של חריש נידון להיחרש), מניח את ידו "הקטנה" על כתפי.
אינסטניקטיבית שלחתי את ידי לסטן, התת מקלע המיתולוגי וחשבתי "זה סופי המר" שערותיי הצטמררו והרגשתי כאילו הכובע מתרומם לי בראש. בחלקית השנייה חשבתי: את מלחמת השחרור עברתי בשלום ועכשיו שוחטים אותי! בטח בקהילה ברוסריו (ארגנטינה) הרחוקה יגידו קדיש עלי ויספרו שהייתי גיבור שנפל על משמרתו (על הטרקטור).
קולו של שמחה "עצור כבר, אני צועק ורץ אחריך כבר 100 מטר ואתה לא שומע", מבטאו הטרנסילבני של שימחה ניפץ את חלומי לזכות ב"קדיש גיבורים" והחזיר אותי למציאות של סוף הלילה המטורטר. התאוששתי "ממכת החשמל" שקבלתי מידו "הקטנה" של שמחה. לא ספרתי לו כמה נבהלתי ושמחתי לסיים את המשמרת. חזרתי כשלושה קילומטרים ברגל למיטתי בתוך בית אימון של אפרוחים שמשפחת חכם במושב השכירה לי ולחברי הטוב מרדכי קריימן מאורוגוואי (ראה סיפור מספר 4).
מאז ועד היום נוכחתי לדעת שהלב שלי חזק ותחתוני עמידים ללחות…
פברואר 2007.