המשך הפרק: "אסלת הפלא" וארמונות העולים 6.2.1950

מוקדש למשפחת חכם ולמאיר ורבקה הברמן מאשדוד

חברי מושב שדמות דבורה (ע"ש דבורה, אשת 'ג'יימס דה רוטשילד' ודבורה הנביאה שלחמה נגד סיסרא הכנעני) היו עולים מגרמניה שיסדו את הישוב ב 1939. בתחילה היה שמו "עומר שערה" . שמו הושב לשדמות דבורה.
לעומת בית האימון לאפרוחים בו גרנו וקפאנו מקור מרדכי ואני, במרחק של כמה מטרים הייתה "שכונת האוליגרכים" בה נכנסו לגור רבקה ומאיר הברמן. גם הם מיוצאי קיבוץ מפלסים. בימים אלה נשאו השניים אצל הרב של כפר-תבור. מרדכי ואנוכי היינו עדים לרווקותם בפני הרב שהיה המשתתף החמישי בשמחה הצנועה, כה צנועה שאפילו ביסקוויטים לא היו בכיבוד.
טכס באמת מינורי מאוד, אף עובדה, לא תמיד הפאר חייב להחזיק מעמד, כי הזוג הזה חי ביחד כבר עשרות שנים, עד עצם היום הזה! איך הם עושים זאת? שאלו אותם, הם גרים באשדוד.
באותם ימים רוב העולים הגיעו בלי כל רכוש. רבים מהם עם מזוודה אחת קשורה בחבל דק או עם תרמיל על הגב, כמעט כולם דרך הים. המאושרים ביניהם הגיעו עם מעט רכוש בתוך "ליפט" ארגזי עץ בגדלים שונים שמהם היו עושים אחר כך ארונות, שולחנות, כיסאות ועוד.
היו כאלה שהפכו אותם לביתם הראשון בארץ. המסחר פרח בקניות ומכירות של אותם ארגזים. אפילו המיליארדרים של היום היו עלובי חיים מלאי חלומות ככולם. מכולות מתכת טרם הכרנו.
אחד הארגזים האלה הגיע למושב ובו התגוררו הזוג הטרי. גודלו היה 1.80*2*2.50 מטר. בקושי נכנס מזרון זוגי עשוי קש של הסוכנות. לפחות היה להם חם.
מרדכי ואני קפאנו בלול ללא קירות, אך דרך הרשתות "נהנינו" מאוד מהנוף המושלג שאפיין את שנת השלג הגדול ב 6-2-1950 . אז ירד שלג עד הנגב.
בין שני "הארמונות" היו "השירותים המפוארים" משותפים למשפחת המושבניק – משפחת חכם ולנו.
מה שאני כותב היום לא נחשב אז לדבר יוצא דופן. אנשים היו רגילים וראו את המצב כמובן מאליו. אפילו אנחנו, יוצאי דרום אמריקה, עברנו "הכשרה" בנושא בצבא ובקיבוץ מפלסים בימים הראשונים, אבל כאן, בשדמות-דבורה היה חידוש מהפכני באמת הראוי לציון בקורות האומה.
השיטה שאני אתאר כאן רווחה במושב ובפרט אצל משפחות בעלות פרדסים ומטעים כמשפחת חכם.
בניגוד לשיטה המקובלת של בור ספיגה בעומק של שניים או שלושה מטרים בו היו שופכים מדי מספר ימים כמות גדולה של סיד לחיטוי וטיהור האוויר, כאן, שיטה זו נחשבה לבזבוז משאבים. ולהלן השיטה:
היה פה מבנה עץ בגודל מטר על מטר ובקרקעית, בגובה של כ 60 ס"מ הוצב ארגז שבחלקו העליון היה חור דמוי אסלה, רחב מספיק כדי לא להתאמץ בקליעה נכונה. החלק הקדמי של המבנה, בין הרגליים של "הצרכן" היה פתוח ודרכו היה אפשר להכניס ולהוציא בקלות מיכל גדול של כ 50 ס"מ גובה וקיבולו כעשרים ליטר בערך. הצרכנים עשו ישר לדלי, בערבוביה תוססת שכללה ניר עיתון בשפות שונות. חומר זבל מעולה לכל הדעות! ל"מבנה" הייתה דלת חורקת בששון.
אז תשאלו מה עושים עם התוצרת שבדלי? יום אחד ראיתי את מר חכם בכבודו ובעצמו, "בעל הבית" שלנו, מושך ממקומו דלי מלא וגדוש תוצרת מקומית. מר חכם היה בעיני אדם מכובד ומבוגר ממני בכ- 30 שנה, חלוץ אמיתי. למרות שתפקידו היה מנהל החשבונות במועצה המקומית כפר-תבור הסמוך למושב, אני, חדור אלטרואיזם חלוצי, הצעתי לו לסחוב את הדלי שמשקלו הטה את גופו לכיוון ההפוך ולשונו שורבבה בג'סטה אופיינית למאמץ הסחיבה. אך להפתעתי, מר חכם סרב באלגנטיות לקבל את עזרתי ונתן לי להבין שרק הוא חייב לטפל במשימה עילאית זו, אחרת כל החישובים האגרונומים יתבלבלו בין רגע.
לא הבנתי אותו. החלטתי ללכת בעקבותיו ואחרי הריח, כי מרוב סקרנות שאלתי את עצמי מה כל כך חשוב לזרוק את תוכן הדלי באיזה שהוא בור, עד כדי כך שרק הוא יכול לבצע תהליך "מדעי" כזה. אחרי כחמישים מטרים של הליכה עמומת סילואטה של מר חכם, כשקצה לשונו לא זכה אפילו לדקה להיכנס לפיו, אני רואה אותו ניגש לאחד העצים שבמטעו, שופך ביראת כבוד את תוכן הדלי הגדוש בתוך תעלת צלחת שסביב העץ. מר חכם, נאנח ארוכות, נשם עמוק את בושם הסביבה, התיישר סוף כל סוף, הכניס את לשונו פנימה, ובראותו אותי עומד סקרן לידו, הסביר לי בעברית קלה את פשר פעולתו:
"יש לי במטע 100 עצים. המשפחה והאורחים מייצרים שני מיכלים בשבוע, כלומר 104 מיכלים בערך בשנה. אם הייתי נותן למשהו אחר לעשות מה שאני עשיתי והוא היה מתבלבל, יכול להיות שעץ אחד יקבל מנה כפולה ועץ שני היה נשאר ללא זיבול שנה שלמה. אתה הבנת, משה! רק אני מסוגל לעשות עבודה כזאת כמו שצריך"
הבנתי והתרחקתי, כבודו במקומו! אני זזתי, זה הוציא לי את החשק לעסוק בענף זה של אגרונומיה, למרות שבהרי האנדים האינקס כבר ניצלו שיטה זו. מילא, בגובה של 4000 מטרים הריח דליל יותר.
לא חשבתי מעולם שאי פעם אתרום מגופי למימוש תרבות עתיקת יומין זו. כל הכבוד למר חכם המושבניק!

והנה עוד פרק בפיתוח החקלאות בארצנו. אם השיטה הזו הייתה עדיין קיימת, בטוחני שהכנרת שלנו, הימים ובכלל מקורות המים בעולם, היו יכולים להיות יותר נקיים.
כן, כך רבותי!
למען אקולוגיה טהורה ונקייה, למען אנושות בריאה יותר, עשו צורכיכם באמצע השדה ונגבו בעלי כרוב.
ולסיום הסיפור, אמיתי לחלוטין, נשחזר את המשפט הידוע:
"עמית נכבד, חלוץ חביב, עשה בחור ולא סביב" (שלימים הפך להיות "חייל יקר, חייל חביב, חרבן בחור ולא סביב")

אפריל 2007 .
נכתב לזכרם של אלה שאינם בינינו ולידע הכללי של הדור הצעיר, ולבני בניהם של מייסדי שדמות-דבורה, שרבים מהם לא מסתפקים היום בפחות מג'קוזי. לבריאות, למה לא?!

אינני סופר, אני רק כותב זיכרונות בלשוני הפשוטה. כל השמות והאירועים אמיתיים לחלוטין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *