עבדתי כטרקטוריסט בקיבוץ אלומות מול הכינרת. חרשתי שדות של אדמות פוריה ליד "כפר העבודה" בו ישבו מייסדי אלומות עד 1946. המשכתי עם בולדוזר והצטרפתי בחפירות של בריכות דגים בעמק. לקבוצת טרקטוריסטים מחברת "חריש" היינו עם שני בולדוזרים ואסקרייפר אחד מהסוג קטרפילר (ראה תמונה). עבדנו באדמות ביתניה, ליד ערוץ הירדן.
יום אחד של קיץ לוהט, הבחנתי שבפינת הבריכה שעתידה להיות בגודל של 100*50 מטר, אחד הטרקטוריסטים לוחם קשות עם ערימת אבני בזלת גדולות ומסותתות היטב, תוך כדי קללות על כמות כה גדולה של אבנים שמפריעות לו לעבוד. זה היה לקראת סיום המשמרת שלו. גמרנו לעבוד והרכב של אלומות בא לקחת אותנו בחזרה לקיבוץ הנמצא מעלינו כ-230 מטר מעל פני הכנרת. לא הייתי רגוע בעניין האבנים שראיתי בשפת הירדן ובקשתי לרדת מהרכב לפני התחלת העלייה למשק, עוד על כביש 90 שיורד ממטולה לכיוון אילת וחוצה בין היתר את כל עמק הירדן. נגשתי רגלית לידידי בצלאל, שומר מטעם האוניברסיטה העברית על עתיקות תל בית ירח. הוא בעצמו היה סטודנט לארכיאולוגיה שבילה את חופשתו במיון וניקוי חרסים שנמצאו במקום (באותה תקופה היו רוחצים חרסים בקערות מלאות מים עד שהחוקרים התפקחו והפסיקו שיטה זו כי פעמים רבות נמחקו סימנים וכתובות רשומים באוסטרקונים – החרסים, בפרט בכדים שבורים, בגלל טבילתם במים).
בקרבתו של בצלאל עשיתי את צעדי הראשונים בידיעותיי בארכיאולוגיה, עד שלבסוף, 15 שנה אח"כ, סיימתי ב 1965 קורס של מדריכי תיירים ארצי בריכוזו של מדריך המדריכים אורי דביר, ומאז הארכיאולוגיה הפכה להיות חלק חשוב מחיי.
סיפרתי לבצלאל על מה שראיתי בעניין האבנים. חושיו כסטודנט לארכיאולוגיה הקפיצו אותו על המציאה. כיבד אותי בחתיכת פיתה ומלפפון במקום ארוחת הערב הדשנה שם למעלה בקיבוץ. לקחנו את חפירה ומעדר ויצאנו לדרך למקום בו חפרנו את בריכות הדגים, צמוד לגדה המערבית של הירדן, דרומית לאדמות של קיבוץ כינרת, מקום בו ראיתי אבנים מסותתות.
היה לילה שקט של קיץ וירח מלא במרום. הרוחות החזקות של אחרי הצהריים האופייניות לבקעת הירדן בעונה, נרגעו כלא היו. הראות הלילית הייתה מצוינת ושני ברנשים, משוגעים לעניין, הולכים בשדות עם הכלים על הכתף. פתאום נזכרתי בסרטו של וולט דיסני "שלגיה ושבעת הגמדים" כשאלה חוזרים בשורה מהעבודה עם הכלים על הכתף, כמונו.
התחלתי לזמזם לעצמי את הפזמון הישראלי במקום האוריגינל עם אותה מנגינה שבסרט. הנה, תנסו: "היום, היום, היום קבלתי חום – שתיתי מיץ, עשיתי שפריץ – היום, היום…" נכון שהמנגינה מתאימה? ניסיתם?
בסוף ההליכה הגענו למקום, הפינה הצפונית מזרחית של משטח רחב, בעומק של מטר שעתידו להיות בריכת דגים, במרחק כל 15 מטר מערוץ הירדן. בצלאל ראה והתלהב. בהדרכתו עליתי על גל אבנים, דומות בצורתן לבלוקי הקרח שמכרו באותם ימים טרום מקררים חשמליים ברחובות העיר. אך אלו היו עשויים בזלת אמיתית, עבודה רומית משובחת. חשבתי לעצמי "כמה זמן היה צריך הפועל המסכן ההוא כדי לסתת אבן כזו".
חפרנו וניקינו שטח של חומה בגודל 2*5 מטרים. מבנה מפואר לדעת בצלאל. על כל מטר שחפרנו – ניקינו היה מתפעל ופורץ בצעקות שמחה. התחלתי להאמין שגילינו משהו גדול, אולי (גילינו? אולי גיליתי?).
חזרנו באותה דרך. הירח נטה מערבה, אך הלילה היה עוד בהיר דיו. השעה הייתה אחרי חצות. נפרדתי מבצלאל שחזר לבקתתו בחפירות בית ירח. הוא לא שכח להודות לי בחום כמה פעמים והיה חוזר ואומר "משה, עשית משהו גדול". הרגשתי באמת סיפוק אך גם עייפות לאחר יום עבודה מפרך. זהו שכרו של אידיאליסט רעב ועייף המצפה למצוא טרמפ שייקח אותו במעלה ההר לקיבוץ. אחרי רבע שעה, בודד בצומת מושבת כינרת, ידעתי שהסיכוי לטרמפ אפסי.
כשהתיישבתי על אבן עשיתי חשבון: לעלות להר ברגל כמה קילומטרים על הכביש בעלייה של למעלה מ 200 מטרים, ייקח לי לפחות שעה. ולהגיע למיטתי במקרה הטוב ששומר הקיבוץ יפתח לי את השער או שאמצע לי איזו פרצה בגדר ואסתכן בכדור בראש, בכלל לא בא בחשבון, בפרט שבשעה שש הייתי צריך לרדת עם הרכב של המשמרת הראשונה. הלילה היה מספיק חם לשינה בשדה וכך החלטתי להישאר למטה ולהצטרף למחרת לצוות, ישר למקום העבודה. חיפשתי מקום נוח ובטוח עד שיאיר השחר. הייתי סמוך לגן רחל, ליד בית הקברות של אנשי העמק ושל מכובדים אחרים. נכנסתי לבית הקברות. הירח נעלם בינתיים באופק והחושך היה מוחלט. בכל זאת המקום מצא חן בעיני. איש לא נחר.
נכנסתי בין הקברים. בקושי ראיתי את לובן המצבות. היו גם מצבות כהות שלא ניתן היה לראותן אלא רק להיתקל בהן. שמעתי את שקשוק המים הרגוע בשפת הכינרת. מצאתי בעזרת מישוש הרגליים מקום רך, מכוסה ענפי איקליפטוס לפי הריח. נשכבתי בין שני קברים. היה די נוח, רק שכמה קצוות של ענפים דקרו אותי פה ושם בין הצלעות. צרצרים ואיזו ציפור לילה ליוו את שנתי ברוגע. נזכרתי בפתגם: "ערבה שנת העמל" ועצמתי את עיני בחברה טובה.
התעוררתי בערך בחמש וחצי. השמש בצבצה מעל הרי גולן. איזה מזל! המודיעין הסורי כנראה לא גילה אותי, אחרת הייתה יכולה לפרוץ מלחמה במחשבה שהישראלים פשטו את הרגל וישנים בבתי קברות, וזו שעת הכושר להיתקל במדינה כל כך ענייה. נגשתי למי הכינרת , רק מטרים ספורים ממקום לינתי. רחצתי פנים ואפילו שתיתי מהאגם שבאותם שנים מימיו היו עוד טהורים.
לאור היום הבנתי שישנתי בחברה טובה: ליד ברל כצנלסון, קרוב לאהרון דוד גורדון, המשוררת רחל ורבים וטובים אחרים.
והיום, בפברואר 2007, אני יכול להעיד שכבר שכבתי בבית קברות, ואפילו הקדמתי את נעמי שמר, עליה השלום, בכמה עשרות שנים. הוכחתי לעצמי שאפשר לשכב בבית הקברות . בכל זאת כל עוד לא מניחים על הבטן שלך חצי טונה בטון ושיש אתה יכול לקום רענן ושמח, מלא מרץ ולהתחיל יום עבודה מפרך על כלים כבדים. עובדה, אני עדיין חי!
ישנתי לבוש, כך שבגדי העבודה עם האבק, הגריז והסולר הפכו לצורך העניין ל"פיג'מה נקייה" כי בחושך לא רואים, וחזרו להיות, לאור היום, בגד עבודה. כך שכשהצוות חזר מלמעלה, מאלומות, אני כבר הייתי בשטח. איש לא הרגיש בחסרוני וגם לא שאלו. הרגשתי עצמי נוח מאוד לדעת עד כמה לא הייתי חשוב. ממש אנונימי. כלום. אפס. היו שם כ 15 עובדים. חלק מהם הניחו צינורות לממטרות, חלק עבד בגן הירק וחלק על הטרקטורים, כמוני. מה שבטוח, כולם עוד היו רדומים. הייתי די רעב, כמעט 20 שעות של צום, כך שארוחת הבוקר השופעת נפלה לקיבתי בברכה גדולה.
על מעשי בליל הקודם, עם כלי החפירה בהדרכת בצלאל, לא אמרתי לאיש מילה. אני ידעתי שבימים ההם היה יחס שלילי מאוד, ובפרט בחלקים שונים של ההתיישבות העובדת חדורת חלוציות יצירתית להפרחת השממה, יבוש ביצות וכיבוש בעבודה. כל גילוי ארכיאולוגי בשדותיהם הופך למכשול.
שמעתי מאנשי האזור על גילויים ארכיאולוגים, אפילו פסיפסים, שנעלמו תחת שיני המחרשות ללא בדיקה מינימאלית, שמא יבואו "המטרידים מירושלים" עם צו הפסקת עבודה במקום הגילוי, כך שהעדפתי לשמור על שתיקה בנושא. אך לשווא!
מה עשה בינתיים ידידי בצלאל? פשוט מאוד. לפני שרחצתי פני בכנרת ליד הקברים הספיק לקחת את האופניים שברשותו, לרכב עד טבריה, כתשעה קילומטרים צפונה מבית ירח. נגש לדואר עם פתיחת הסניף ושלח מברק דחוף לפקולטה לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. שם רב אלוף במילואים, יגאל ידין (סוקניק) שבמלחמת העצמאות היה סגנו של יעקוב דורי הרמטכ"ל, נכנס לעניין. מיד שלחו מירושלים מברק חוזר לאלומות דרך דואר בטבריה בדרישה להפסיק כל העבודות באזור חפירות בריכת הדגים. כלומר הטרקטורים רעמו מכעס כי עד למחרת היו משותקים.
המברק הגיע לידיו של בחור כעסן לטעמי, בשם לייזר, האחראי מטעם המשק על עבודת הטרקטורים והעבודות הופסקו. עכשיו התגייסו ה"שין ביתים" של הקיבוץ לגלות מי המדליף כי בשטחם נמצאו שרידים ארכיאולוגיים בו בזמן שביצי הדגים והדגיגים כבר הוזמנו ועוד אין מים בבריכה. זה היה הדבר החשוב ולא הגילויים הארכיאולוגיים!
רק אז התחילו לחשוד במשק, שהטרקטוריסט הצעיר השכיר, משה קסטון (היום עמירן) היה זה שהדליף על התגלית. הוא היה זה שלא ירד עם כולם לעבודה ובכל זאת היה במקום הריכוז לפניהם בבוקר.
העבודה הופסקה. הטרקטורים עמדו בחפירות הבריכה ושתקו בחוסר מעש. החשדות כלפי הפכו למציאות. הכעס של כמה מחברי הקיבוץ ובפרט של לייזר, גדול הגוף והשפם, היה גדול . הם חפשו אותי.
בשקט בשקט הלכתי למקלחת המשותפת. כולם ביחד כמו בחמם רומי, כולם עם אותם מדים: ערומים. שם תפסו אותי עם סבון על כל הראש ועניים עצומות. מעבר למסך המים הזורמים לי מהטוש אני מזהה את לייזר המגושם והכעסן עם שני שומרי ראש לבושים בתוך המקלחת. שלושתם עם שפם פלמ"חי אדיר, מסתכלים אלי במערומי מבעד לערפל האדים. לייזר "קבל" רשות דיבור מהמשלחת המשולשת שבאה לקראתי פנה אלי בצעקה שלא משתמעת לשני פנים: "באיזו זכות אתה, עובד שכיר (טון של בוז), מתערב בענייני המשק שלא שייכים לך!!!"
בהחלט לא נעים. שלושה פלמחניקים גדולים, צברים, צועקים ומסתכלים על בחור צעיר ערום כביום היוולדו, מלא סבון מכף רגל ועד ראש. באמת לא נעים.
ברגע אצילי זה החלטתי לשכוח את מעט העברית שידעתי ופלטתי במאמץ עליון של ביטחון עצמי: "אני עולה חדש, לא מבין עברית".
שלושת ,הג'נדרמים" עזבו אותי וודאי קללו את הרגע שהבריטים עזבו את הארץ ומדינת ישראל נתנה לי אישור להיכנס.
חשבתי שיפטרו אותי, אך כנראה הייתי עובד טוב וגם "תאילנדי" במחיר זול. למחרת הגיעה המשלחת הארכיאולוגית ובראש התור, בגאווה מופגנת ידידי בצלאלי, בחור טוב. אך מאותו רגע לא הכיר אותי וזה לא פגע בי. לבריאות! אולי היה לטובתי ולשלמותי הגופנית. היה נוח מאוד, לאור המציאות להיראות עולה חדש "עברית קשה שפה" כי יום קודם משפט דומה שאמרתי הציל אותי במקלחת.
המשלחת סמנה שטח, בפינת הבריכה, ליד הירדן . גזלו כחצי דונם מתוך חמישה שיועדו לבריכה ואפשרו להמשיך לעבוד.
ובכן, לא רק מבית הקברות, גם מכאן יצאתי חי!
אני, שעליתי מארץ דלת עתיקות במושגים שבאזורנו, ובכל זאת שם יודעים לשמור מכל משמר על בניינים מלפני 200 שנה בלבד, יודע להעריך שרידים של אלפי שנים שצועקים מתחת לרגלינו.
לצערנו, במקומות רבים באזורנו לא הייתה מודעות לשמירת עתיקות. לפעמים בגלל חוסר ידע ואטימות. לרוב, הסיבה הייתה להרוס כדי לבנות וגם, מפני שבתרבויות שונות קיים המנהג עתיק היומין של הריסת שרידים קדומים שלא שייכים לעמם הם.
באלומות יש דור חדש של מתיישבים. מהוותיקים נשאר רק חבר אחד בשם גדעון, זכר לתקופת היותו שמעון פרס, חבר המשק. היום גרעינים מדרום אמריקה מהווים, הם, בניהם ונכדיהם, אוכלוסיה המונה כ 300 נפש.
וכפי שאומרת האמרה בהתייחס לארכיאולוגיה: "העבר עוד לפנינו"
ולכל המיסטיקאים ולבעלי דעות קדומות, יכול להעיד שבכלל לא מפחיד לישון לבד בבית קברות. להיפך. זוהי חוויה מומלצת, כי הקבורים רק הקדימו אותנו. הם היו פעם אנשים חיים, צעירים, יפים, בריאים, עשירים, עניים, משכילים ופשוטים. וודאי שעל כל אחד מהם אפשר היה למצוא דברים לציון לכבודם וגם ללמוד משהו. אשרי האדם שזוכה לקבר. בית קברות הוא מקום מעניין ללא ספק. זו דוגמא לדמות העם שחי באותה ארץ ומעל הכל, מקום שאין בו חילוקי דעות.
פברואר 2007–03–14
הערה: בשיחה עם יובל לופן, אחד משני האחים של קיבוץ גינוסר, מגלי הסירה העתיקה שבכינרת, מסרו לי שבצלאל, הסטודנט לארכיאולוגיה, היה במשך השנים הארכיאולוג שחפר וגילה את שטח העתיקות של דרום טבריה. הוא נפטר מעקיצת דבורה בגלל רגישות יתר. יהי זכרו ברוך.
– Fin –