לזכר אורה שוורץ ז"ל, בתם היחידה של זוג ניצולי שואה
בעמק יזרעאל, מול שערו של משמר העמק, במרחק של כ- 2 מטרים מהכביש, עומדת קבוצה של כ- 20 חניכות תל-אביביות של תנועת ה"נוער המאוחדת" שבילו במחנה הקיץ.
האנגלים שלטו בארץ, ידיעות ראשונות על גודל השואה מגיעות לארץ על ידי המעפילים שמצליחים להסתנן למרות משמר החופים הבריטי. הם מספרים על השמדת הקהילות באירופה, ובארץ טרם קולטים את גודל האסון. השלטון אסר כניסת יהודים ניצולים וגם לא ניצולים במשך כל תקופת המלחמה והגביל את מספר רשיונות הכניסה ל-15 אלף בלבד לשנה. "מצחיק", בכבשני הנאצים נרצחו למעלה מ-100 אלף יהודים מדי חודש וכמיליון ו-200 אלף בממוצע מדי שנה במשך 5 שנים! והאנגלים, בתירוצי סרק שמה עלול להסתנן מרגל גרמני, דבר שמעולם לא קרה, סגרו את גבולות הארץ ליהודים. בו בזמן, גבולות הארץ נותרו פרוצים לפלישה מהארצות השכנות. הישוב היהודי שמנה כחצי מליון, בגלל הפיתוח המואץ בתעשייה ובחקלאות, סיפק עבודה ופרנסה. גם הבריטים תרמו ליצירת מקומות עבודה, הם החזיקו באזורנו למעלה מ-120 אלף חיילים שדרשו שירותים. מאין ייקחו ידיים עובדות? ליהודים לא אפשרו להיכנס. בני הדודים קלטו את המסר ופלישה המונית התרחשה. רכבות עמוסות בני אדם, כולל על הגגות, הגיעו מדי יום ממצרים וחזרו ריקות. סודנים, מצרים, ירדנים, עיראקים, סורים ובכלל, מקרוב ומרחוק. השמחה הייתה גדולה. הם לא באו להרוג מישהו, בינתיים, הם באו לעבוד ולהתפרנס. היהודים היו צריכים ידיים עובדות והשכנים נצלו את ההזדמנות. היו כאלה שבאו לבושים בשקי יוטה, קראו להם ה'חורנים'. פרנסה לא חסרה, היה מה לאכול.
בינתיים, באירופה ובחלק ממדינות צפון אפריקה, אחינו נרדפו והושמדו… והבריטים, בידם הייתה האפשרות לעזור, העמידו פני מלאך, סגרו לנו את השער בו בזמן שפתחו לאלה משכננו שלא נרדפו, את גבולות הארץ. מה לעשות; לנו היהודים אין מאגרי נפט במעמקי אדמתנו. הבריטים, בלחץ מדינות ערב, פרסמו את ה"ספר הלבן" במטרה לרכוש אהדתם בעיני אלה היושבים על הזהב השחור. המאה ה-20 תיזכר בהיסטוריה כתקופת ניצול ופיתוח מקורות הנפט בעולם. יש ציפייה שבמאה ה-21 ינצלו מקורות אנרגיית השמש, ואז, לספקי הנפט באזורנו לא יהיו מקורות כספיים להתחמש ולחמש.
כאמור, הארץ הייתה פרוצה לכל מי שחפץ להיכנס דרך היבשה; ברכבות, ברכבים ואף ברגל, והארץ הריקה התמלאה שכנים. העלייה של יהודי גרמניה, טרם המלחמה, עד 1939 הגיעה למעוף ופיתוח תעשייתי בכל התחומים. הבנייה פרחה והטכנולוגיה חגגה. עם קום המדינה בתש"ח, האוכלוסייה היהודית גדלה ל-650 אלף. אנו חוזרים שנתיים קודם ל-1946. תנועות הנוער העירוניות היו חדורות רוח חלוצית, התנדבותית, בכל תחומי הגנת המולדת. הוקמו וחוזקו קיבוצים, מושבים ומושבות. תנועות ההתנגדות לשלטון הזר החלו לפעול בצורה אקטיבית ופאסיבית. גם הערבים לא נשארו מאחור, אך כפי שציינתי, הבריטים ניסו לכבוש את ליבם בגלל האינטרסים הבינלאומיים, לפי הוראות מגבוה, ישירות מלונדון וכך נתקלנו למעשי איבה גלויים ונסתרים, כמו תאונות מבוימות. זוכרים את מה שכתוב במגילת קוהלת? "אין כל דבר חדש תחת השמש". כאז, גם היום. וכך הגענו ל"לגיון הערבי" – יחידה בת טיפוחם של הבריטים, ציודה ואימונה היה בידיהם.
בתחילה הייתה היחידה צבאה של האמירות עבר הירדן, אחר כך הפכה להיות הלגיון הירדני, והאמירות לממלכת ירדן. היה זה הכוח הצבאי הראשון המאומן והמצויד ביותר בין שבעת הצבאות שפלשו אלינו במלחמת העצמאות. הלגיון הוקם בראשית ימי המנדט הבריטי בישראל על ידי מייג'ור פיק, קצין קבע בריטי מעוזריו של לורנס "איש ערב". במלחמת העצמאות מפקדה היה בריג'דיר ג'ון באגוט, "בעל הצלקת" בפניו כ'מזכרת' לאחד הקרבות.
בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריה, הטילו עליו הבריטים משימות צבאיות רבות בארץ ישראל, שבה היה נטוש מאבק הישוב העברי נגד הבריטים. רוב קציני הלגיון היו בריטים, וכן גם ארגונו, חימושו ותורת הלחימה שלו. הימצאות הלגיון בגדה המערבית, כלומר ארץ ישראל, אפשרה לו להכיר את השטח והם שתפו פעולה עם הערבים המקומיים נגד הישוב היהודי, כמובן. אחרי כ"ט בנובמבר הלגיון השתתף בהרבה פעולות יזומות של רצח יהודים בדרכים. לא פלא שב- 1946, הסתובבו חופשי ובמיוחד באזורים מאוכלסים ערבים כמו העיר נצרת וסביבתה. הם נסעו בכבישי הארץ במשאיות צבאיות. אפשר היה להבדיל בקלות בין ה"כלניות" הבריטים ובין חיילי הלגיון עטופי כאפיות אדומות – לבנות אופייניות לצבא הירדני של היום. וכאן אנו מגיעים לאורה ז"ל.
כאמור בתחילת הסיפור, החניכות עמדו בשתי שורות, במרחק של שניים-שלושה מטרים מהכביש הפונה לצומת מגידו שבעמק, ומשם לכביש הסרגל לעפולה ולנצרת. על הכביש הופיעה, מכיוון חיפה, משאית עמוסת חיילי לגיון, על נשקם ועל כפיותיהם האדומות. המשאית התקרבה במהירות לשורות הבנות, לפתע ירדה מהכביש, פגעה בהן ובתנועה מהירה בזיג-זג עלתה חזרה על הכביש, באותה מהירות שהגיחה, התרחקה והשאירה אחריה מספר פצועות והרוגה אחת, אורה ז"ל. אלו שהיו עדות למתרחש הספיקו לשמוע את מחיאות הכפיים וקריאות הצהלה של הלגיונרים, שהדהדו שנים רבות באוזניהן של חברותיה.
אורה, נערה תל אביבית בת 12, סיימה את חייה תחת גלגלי נהג רוצח. זו לא הייתה תאונה, זה היה רצח "משעשע". אורה התגוררה עם הוריה בקרבת רחוב דיזנגוף פינת ארלוזורוב, בבית חד קומתי. היום יש במקום פיצריה. היא למדה בבית ספר תל-נורדאו. בתמונה המצורפת רואים אותה בין חברותיה, התאומות לאה וזהבה. שאלתי מי זאת הנערה שבאמצע, הן סיפרו לי ולזכרה כתבתי מיד שורות אלו. היא הייתה צריכה להיות היום בת 74, עם ילדים, נכדים ואולי נינים. מישהו זוכר את אורה הקטנה היום?
אורה נשארה צעירה לנצח. יהי זכרה ברוך
מרץ 2007.