1949
– קיבוץ גבת (לפני הפילוג)
קיבוץ גבת היה אחד המשקים המבוססים והותיקים שבעמק יזרעאל. הסוכנות היהודית שלחה את הגרעין הדרום אמריקאי לעשות הכשרה חקלאית וארגונית לפני העלייה על הקרקע והקמת נקודה חדשה: קיבוץ מפלסים שבנגב.
חלק מהגרעין, אלה שלא שירתו בצה"ל כבר ישבו מספר חודשים בגבת ולאחר הסכם רודוס, מרץ 1949, התחילו לשחרר מהצבא את אלה שהשתתפו במלחמת העצמאות, ובניהם גם אותי. השתתפותנו במלחמה הייתה במסגרת ה"מח"ל" שהם "מתנדבי חוץ לארץ" תש"ח 1948 . עם הצטרפות אלה האחרונים, הגרעין מנה כ 60 חברים. חילקו אותנו לענפים שונים כדי שנלמד כמה שיותר מהר מה זה לנהל קיבוץ בזמן הקצר שנותר לרשותנו עד יציאתנו להתיישבות.
יום אחד חפשו מתנדבים לעבודה לא שגרתית בלולים. אמרו לנו שצריכים שניים חזקים ובעלי מוטיבציה. אני אהבתי אתגרים והתנדבתי יחד עם עוד חבר, חוליו מוסקוביץ מאורוגוואי, ליצן לא קטן. זוג עובדים מן השמים.
שמחתי שאולי נלמד את סודות הלול, ענף יוקרתי במשק. המציאות הייתה אחרת. פשוט חפשו שני פריירים שיכנסו מתחת לרצפת הלולים שבנויה מלוחות עץ דקות, לייסטים, שדרך המרווחים עברו הפרשות של מאות תרנגולות.
היינו צריכים להתכופף, לזחול ולהוציא משם כמויות אדירות של זבל עופות שכנראה מאז הקמת הקיבוץ איש לא העיז לגעת. אפילו החבר הוותיק שהסביר לנו מה לעשות הסתלק מיד מהמקום והשאיר לנו ערימה מכובדת של שקים ריקים והכלים הנדרשים.
האכזבה הייתה גדולה. למרות זאת התחלנו לעבוד במרץ רב שהלך ונחלש. תוך כמה דקות היינו מכוסים באבקה דקיקה וריחנית שהצטברה על הכיסים ומלאה את ראותנו. אך מה לעשות? התגייסנו בחו"ל להלחם במלחמת העצמאות כדי להציל את המדינה וגם כדי להיות חלוצים!
אחרי שמלאנו כתריסר שקים גדולים, החלטנו לתת לעצמנו מנוחה קלה ולבדוק מה יש מעל ה"לייסטים" , כלומר על רצפת הלולים.
והנה גילינו עולם אחר! מצאנו מאות תרנגולות מקרקרות ומפרישות ללא הרף. המטילות שכנו בתוך פחי זיתים ריקים, הטילו ביצה, קמו ובמקומה נכנסה אחרת. כך שבתוך הפחים אפשר היה למצוא יותר מביצה אחת. השיטה הייתה של "המיטה החמה" זו אחר זו. ברור שאין להשוות ללולים של ימינו, בהרבה פחות אכזריות,.. היו בסביבה כמה לולים כאלה. בלול שעבדנו ונכנסנו היו כמאה מטילות. היות והן לא הטילו יום יום היבול היומי היה צריך להיות כ 50 ביצים ליום.
פתאום צץ לנו רעיון גאוני: לטעום ביצה טרייה וחמה! חפשנו ומצאנו מסמר בקיר. כל אחד לקח ביצה, באמצעות המסמר עשינו שני חורים, דפיקה מקדימה, דפיקה מאחור, שאיבה קלה מהצד של החור שנראה לנו גדול יותר וגלוק! החלמון והחלבון נעלמו בערבוביה בתוך גרוננו ישר לקיבה.
ראינו "כי טוב". לא ניסיתם? תנסו!
הקליפה נעלמה דרך המרווחים שברצפה וכך לא נשאר שריד ממנה. היות ומצא חן בעיננו "טעמנו" עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת! הקליפות המשיכו להיעלם מתחת לרצפה.
אז הכרזנו על תחרות בינינו! חוליו מוסקוביץ הגיע ל 18 ביצים והרים ידיים. אני רציתי לנצח והגעתי ל 21 ביצים טריות טריות וחמות.
הפסקנו כשהרגשנו שהקונדיטוריה בבטן נוטה לגלוש אפילו דרך הנחיריים.
היינו צעירים, הכל היה חדש בנוף הקיבוצי ולא שקלנו מה יגידו. החלטנו לשמור את סודנו הקטן. עובדה – עברו 59 שנים ורק עכשיו אני מספר.